ערמות של ספרים, רשומות,
ספריות שלמות של זיכרונות כתובים,
מפוזרים סביבי, על שולחנות,
על כיסאות, על הקרקע.
יושב באמצע, על שטיח, מותש,
ימים, שבועות ושנים,
מחפש בתוכם תשובה אבודה,
מחפש בתוכם את עצם השאלה.

הדפים פתוחים לפניי,
חלקם מסומנים,
כתב יד בשוליים, רשימות,
שאלות, הסברים, קישורים.
אלפי עמודים, חלקם מאוירים, צבעוניים,
בחלקם חידות, שירים ומזמורים.
רבים מתיימרים להכיל הסברים,
דברי חכמים, מילים עתיקות,
מילים חדשות ומחודשות.

חזרות אינסופיות, אלפי הדורות,
כולם מחפשים, כותבים,
הופכים דעתם, מנסחים מחדש,
שוב ושוב נשמעת אותה השאלה,
שוב ושוב אותן התשובות,
אלפי ניסוחים ושמות, בליל שפות.

עוזב את החדר, שפוף,
כמעט מיואש, לא מצאתי.
עולה על ההר, יורד אל העמק,
בחוף הים, מביט אל המים,
בוחן את צבעם, את צבעי השמיים,
היערות הירוקים, שדות זהובים,
אינסוף הפרחים, היצורים החיים.

מחפש סביבי, בתוכי,
מביט דרוך לרוחות השמיים.
ואז זה מכה, בשנייה,
בעיני זוגתי וילדיי,
כאילו ניבט מתוכן ולועג לי,
מה אני מחפש?
תשובה, או שאלה?
מה הלך לאיבוד?
השקט, השלווה?
היכולת לשמוח ולהתרגש?
האם זה התום, היכולת פשוט לעצור לנשום?

כולם פה, רק אני כבר לא.
מזמן עזבתי, יצאתי למסע,
חיפושים אינסופיים למה שכבר פה,
כולם מחכים לי פה,
תמיד חיכו, תמיד מחכים,
מחכים שאחזור, שפשוט אפסיק לחפש.
שאעצור ואנשום את היום.
זו לא שאלה, זה לא מסע,
אלה חיי, עצם ההוויה,
חווית האהבה.