אשתו של הדוד כבר בישלה לנו בביתנו בזמן שהייתי איתך במכון
שרת. עוברת עוד טיפול או ניקוז אני כבר לא זוכרת.
בבית אנו כבר מוכנים לכך שלא תישבי איתנו לשולחן כפי שלא ישבת
גם בשבתות בחודשים האחרונים.
יובל אומר אל תוותרי, תעשו את הסדר ביחד. אני מודדת את השולחן
הרחב ואת פתח הדלת לחדרי. אם הוא יעבור תעשי את הסדר על מיטתי
המתכווננת. נס, הפתח גדול, הרי חדרי פעם היה הסלון.
ערב פסח, השולחן ערוך עם סט צלחות חדש, ההגדות מסביב, את על
המיטה עם האינפוזיה ודלי.
גופך מעכל את עצמו, מיצי הקיבה עולים. זה לא מגעיל, זה לא
קיא.
אנחנו קוראים את ההגדה בסבב, כל אחד קטע, כמו שהיינו עושים כל
השנים.   את איתנו.
את אוכלת מעט, דבר מזה לא יישאר בגופך.
קוראים את ההגדה עד סופה. ליל הסדר בחדר השינה שלי, אני, את
ושמעון סביב השולחן.
בעוד חודש כבר תשתחררי משעבוד גופך ומהעולם הזה. אבל זכינו
לליל הסדר יחדיו.
חסד אחרון של חג.