שחקן בהצגת חיי,
מעצב את דמותי,
מסכה על פניי,
באטיות נכנס לתפקיד.

שנים של חזרות,
לומד בעקשנות שפת גוף,
עמידה, תנוחה, הליכה,
ארשת פנים, מבט.
מאמץ לעצמי נימת דיבור,
הגייה, עצירות, משחקים בקול.

עולה במקביל למספר במות,
בכל אחת תפקיד אחר,
איש נחמד, איש כועס,
מורה, חבר, איש סוד, בן נאמן,
בן משפחה, בן זוג אוהב,
מאהב, אבא.

פתאום הבנה, המופע לא שלי,
שחקן שותף במארג הצגות,
שילוב של אינספור במות,
עולות בי אינסוף שאלות.
בניתי לי דמות ותפקיד,
אך מי אני באמת?
בהצגה של הוריי,
זוגתי, ילדיי, חבריי.
איזה חלק יש לי בכל הצגה,
האם אני בכלל בתפקיד עצמי?
בתפקיד שבניתי עבורי,
או שאחרים עיצבו למעני?

בהצגה של ילדיי,
מה תפקידי, האם הוא טוב?
אולי ביקורתי, שופט ומקטין?
אולי תומך, בונה ומעודד?
מהי ההטבעה שאשאיר בעולם,
האוכל להתגבר על שנות תפקידים,
על כל מה שהוטבע בלוח לבי,
לחזור אל עצמי?
לתת רק את הטוב?
מה יראו ילדיי,
מה יזכרו?
האם פניי המקוריות נותרו,
או שנותרה המסכה?