תמרה הייתה חותכת ורידים באובססיביות עד שהכרחנו אותה להפסיק.
לקחנו לה את כל הסכינים מהבית, את המספריים הקטנות ואת הפצירה
של הטיולים שהייתה לה בכיס.
בשבת כשיצאנו לטייל בחולות של המושב היא ברחה לנו שוב, ואז
היינו צריכים להתקשר לאמא שלה ולומר לה. אמא של תמרה הייתה
אישה עייפה ולאה, עם עיגולים תמידיים מתחת לעיניה. ידעתי שקשה
לה אבל לא ידעתי מה לומר בשביל לעזור.
היא ענתה ואמרתי שתמרה רוצה לטייל עוד אז שלא נחזור הביתה
בקרוב.
התחלקנו לזוגות וחיפשנו אותה.
זוג אחד הלך לחוף, אחד נשאר בחולות, והשלישי הלך לחצר של נטלי.

נטלי הייתה הבחורות הכי יפה בשכבה שלנו, ותמרה הייתה קצת
מאוהבת בה, או קצת מקנאת בה.
לפני חצי שנה כשקרה המקרה היא צרחה על תמרה שתעזוב אותה כבר
ותלך להתאבד. אז היא באמת הלכה, ושתתה עשרים אקמול על קיבה
ריקה ואז בקבוק וודקה שנשבענו ששומרים לסיום י"ב.
כשתמרה חזרה מהאישפוז היא כבר הייתה שונה, יותר מפגרת כזאת.
היא כבר לא צחקה מהבדיחות שלנו ביחד והיה לי קצת עצוב לראות
איך היא דועכת להיות מישהי אחרת.
היינו באים במשמרות להיות ליד המיטה שלה, לשחק איתה משחקים של
ילדים בגן ולנסות לדבר איתה. בטיולים של שבת עשינו תחרויות
ריצה, זה הדבר היחידי שנשאר מתמרה שהייתה פעם. ובגלל שהיא רצה
מהר כל כך היא תמיד ברחה לנו.
מצאנו אותה בבית של נטלי, מנסה לזרוק אבנים קטנות על החלון
ובוכה.
לקחתי לה את היד והיא לא התנגדה, נותנת לי לקחת אותה חזרה
הביתה.
"יהיה בסדר" לחשתי, וידינו השתלבו יחד בחוזקה.
יהיה בסדר.