היום נסענו לסדר את המקבילה הקנדית לקופת החולים כדי שתהיה לנו
זכאות בעוד שלושה חודשים לקבל שירותי בריאות ואת כרטיס המדיקאר
הנכסף. לקחנו מונית כדי להגיע לשם למרות שהמקום מצוי בבניין
בקרבת מקום איתן לא רוצה להסתבך עם מציאת מקום חנייה כשכל
הרחובות מלאים בשלג ולא עושה רושם שמישהו השתלט או קרוב להשתלט
כאן על העניין. הם אומנם עובדים לפנות את השלג אבל ההספק שלהם
הוא נמוך ומתקבל הרושם שיקח עוד מספר ימים עד שהרחובות ינוקו
מהכמויות הבלתי אפשריות של האבקה הלבנה הזאת.
נהג המונית מסתבר כערבי ולא סתם ערבי אלא כזה שכשהוא מגלה
שאנחנו ישראלים הוא מתחיל לצעוק עלינו ללא הפסקה. הוא עצבני
כנראה על אריק שרון ועל העליה שלו להר הבית(שנת 2005). הוא
מדבר כל כך בשנאה ובצורה כל כך מכוערת עד שאני נכנסת לפאניקה
מנהגי מוניות ערבים. אני בכלל לא מבינה איך הגענו בסופו של דבר
ליעדנו ושילמנו לו. כאילו לא צעק עלינו בעיניים נוטפות שנאה
ואם מבט עיניים יכול היה להרוג היינו כבר שלושתינו, איתן שי
ואני מתים שם ככה במושב האחורי של המונית שלו.
רק אחר כך חברים אמרו שהיינו צריכים לקחת את המספר רשיון שלו
שצריך להיות רשום שם בצורה גלויה לעין ולהתלונן עליו בחברת
המוניות שלו אבל מי חושב על הדברים הללו כאשר אתה נמצא עם
תינוק בארץ זרה ולא בקיא בנוהלים. נוהלים הם חשובים לפעילותה
התקינה של חברה. היינו צריכים להבין שהתנהלות כזאת בקנדה לא
תעבור בשקט וניתן להתלונן. עצה חשובה -- אם פוגעים בכם - תבדקו
את הנוהלים.
נכנסנו לבניין כמו זוג בלונים שהוציאו להם את האוויר ועלינו
במעלית והגענו לאולם גדול שבו בתחילה עומדים בתור ראשון שבו
מקבלים מספר עבור המתנה נוספת לתור שני. את ההמתנה הבאה ניתן
לעשות בישיבה, יש שפע כיסאות לממתינים ויש הרבה ממתינים. שם
המתנו כשעתיים עד שהמספר שלנו הופיע על הצג ואז הלכנו לפקיד
כלשהו שיושב בתא קטן והדרך אליו מסומנת בחץ כדי לקבל כל מיני
מסמכים חיוניים להמשך המגורים שלנו שם.