1. 1941
אימא שלי פחדנית נורא
מול ג'וק, תקפוץ לתקרה
על כיסא היא מהר מטפסת
לפעמים תברח למרפסת
וגם אחרי שהג'וק הומת
היא תירגע לאט לאט.

לאבא שלי יש נעליים גבוהות
והוא מטפל במפיצי מחלות.
אבא לובש מדים חומים
והוא מסלק מזיקים
כל מי שמסוכן לסביבה
אבי הגיבור ישמיד במהרה.

בזכות אבא וכל חבריו
ומה שהם עושים עכשיו
הכול יהיה נקי וטוב
בבית וגם ברחוב.
ככה אימא אומרת
וזה מה שלימדה הגננת.

2. 2001
כן, אני הייתי אותו ילד תם
שחשב שאביו הכי גיבור בעולם
והאמין לכל הסיפורים
שאביו רק מדביר מזיקים.

אבל היום אני לבטח יודע
שלא עכברים הוא חיסל במקלע.
הוא חיפש ומצא יהודים
ודאג שלא יישארו בחיים.

את אבא אני לא שופט ודן
כך נהגו כולם באותו הזמן.
אבא לא המציא דבר
ואחרת, היה נעצר.

וכעת אני צועד דומֶם
במוזיאון יד ושם
מתעכב ליד כל תמונה של מת
ובקול רם מכה על חטא.

כי אולי מי מהגופות
הניבטות מהתמונות
הן תוצריו של התליין
אבא, רחמנא לצלן.

בטקס, חזן אמר קדיש
היו שם עוד כאלף איש
ניצולים, קרובים ולוחמי מחתרת
שעלי הגרמני, הם מסתכלים אחרת.

אבל איני סתם גרמני
כבוד הקנצלר, זה אני.
כשנאמתי על אחריות בצל הזמן
בלב זכרתי את המטמון שבמחסן.

שם במחסן החביאה אימא
עמוק בתוך החושך פנימה
חנוכייה וצמד פמוטים
שלקחה מהשכנים.

הם התחננו רק שתשתוק
כדי שלא יישלחו רחוק
"קחי הכול" אמרו בעצב
והיא בחרה בכלי הכסף.

שנים אחר כך לי סיפרה
שצלצלה למשטרה.
מיד לבית בא שוטר
והשכנים לא נראו יותר.

אימא מתה כבר מזמן
נותרו רק הכלים שבמחסן
וכשעל זיכרונה אני מתרפק
את אותם כלי כסף אחבק.

3. 1985
אנחנו אבא, אימא וצמד ילדים
שפעם היינו השכנים.
האמנו שחנוכייה ופמוטים
יגברו על שנאת היהודים.
גרנו קומה מעליה
והפכנו לסיוט של חייה.
למרות שאנו רק אודים עשנים
לא הפסקנו לפעול כרוחות רפאים.
קדחנו בראש של זו שהלשינה
ועבורה היינו כמו גיליוטינה.
פעלנו מאותו בית, באותו רחוב
כדי שהיא תימלא דוויי ומכאוב.
חזרנו אליה ללא הרף
עד שלשיגעון נפלה טרף.
בלבלה בין לילה ויום
ואת פנינו ראתה בכל חלום.
ייחלה למוות שלבסוף הגיע.
אבל אנחנו, שלא במפתיע,
משפחה מאוחדת שעומדת הכן
כדי להיכנס גם לתוך ראשו של הבן.