שיהיו בוהקים, שיהיו מובנים
לא אחד מטושטש, שיהיו המונים
שיראו לי כל צעד, כל פסע, כל שעל
מה עליי לעשות, איך לחצות את הנחל

אז אוכל את כנפיי לפרוש אל הרוח
היא תשיר לי שירה, עד אוכל שוב לנוח
מגלים לאדווה, מאדווה לסתם קצף
ה"אני" ייעלם, החיים הם רק רצף

בלי סימן, פה תקוע, מדשדש מי אפסיים
לא מכיר את הדרך, כגידם בלי קביים
אז תבער לי בסנה, או תפליא מכותייך
זה יכאב, לא נורא, זה יקרב אותי אליך

אבל אני קצת אטי, אתה מכיר, זה ידוע
צריך רמז ברור: "רות סוף, נוע נוע"
רק שלא אפספס את עמוד הענן
אם אפשר שיודיע, שיגיד אני כאן.

וגם את אם תבואי, אותותייך תתני בי
תגידי לי בוא, אל תשחקי לי פסיבית
אבל עם בואך, אל תאלצי אותי לבחור
בין יופייך, גינונייך ודרכי אל האור

כי אבחר בך בין רגע, לא תהיה התלבטות
ונאהב כך לזמן מה, ואחר כך נמות
זה אולי לא חכם, ואולי לא נכון
אבל ככה נבראתי, משרתו של רצון.