ופתאום חזרת לחיי, כמו סערה שהופכת הכל. אומנם חזרת רק לשניה,
וכבר נעלמת. משאיר אחריך חורבן והרס. בדיוק כמו שעזבת את חיי
בפעם הקודמת.
עברה שנה מאז אותה שיחה. דיברנו באוטו, אחרי שנים. לא חשבתי
פעמים, לא הנחתי שזה מה שיקרה. אמרנו שניפגש, וזה לא יצא. אולי
במזל.
נשארתי עכשיו, אחרי שנה, עם שיחה ביד, ובלב... לא ברור. סערה?
אפשר לומר. בלבול, סחרור, כעס ועלבון. בדיוק כמו לפני שנים. זה
בכלל לא קשור לשיחה, זה קשור לאז.
אתה זוכר את אז? הייתי נאיבית ותמימה, היה קל לנצל אותי, לסקרן
אותי, למשוך אותי. טרף קל לאריה שואג. אריה שהגיע והסעיר,
הרטיט והפך את עולמי. אבל תמיד דאג להזכיר שהוא אריה, ושלא
ישבע ממני.
ככה עזבת. אחרי שהרסת. מבלי להתבלבל או להתנצל. בלי חרטה.
נשארתי עם עצמי, כעסתי, סידרתי, בניתי, למדתי, החכמתי. אז
חזרת, באותו הלילה דיברנו, שוחחנו אולי גם צחקנו והתגעגענו.
וכך זה עבר, נגמר, כאילו לא היה. שוב נעלמת.
לא מתאים. בלי להסביר, בלי להבין, בלי לשמוע. שנה, תהיות,
חלומות, רצונות, שאיפות, נפילות והמון מחשבות. ואצלך? איני
יודעת. אולי גם איני רוצה לדעת, או שאולי כן.
זו הסערה שמדברת, שנשארה אחריך, שרוצה שתחזור ותסעיר. אבל הפעם
אני חזקה, ואינך יודע, שגברתי על הסערה. אתה חי את חייך רחוק
ממני, בלי לחשוב, בלי להתבלבל, בלי להסעיר. ואני? רק רציתי
להיות סוערת.