בעת שחיכיתי בתחנת האוטובוס הבחנתי בגווית חתול מונחת על
הכביש. היא הייתה מחרידה לחלוטין. כמעט חצויה לשניים, כשהמעיים
של החיה האומללה שפוכים על כל הכביש. אך התנועה המשיכה כרגיל.
אנשים המשיכו לעבור, אם כי מבטם נגעל. ולנהגים לא הייתה בעיה
לעלות ולדרוס את הגופה. ובכל דריסה גופתו של החתול התעוותה
יותר ויותר.
פתאום אחת מהמכוניות עצרה. הנהג יצא מן הדלת והרים את הגוויה
בידיו החשופות והניח אותה על גג של אחד מהפחים בסביבה, ברקע
צפירות המכוניות שמאחוריו. כדי לנקות את שאריות הדם והחלקים
הפנימיים שבידיו, שפשף אותם במתכת הפח, מה שהשאיר שובל קטן של
דם שנראה כמו סוג של וי.
ולא הייתי בטוח אם הוא עשה את כל זה בשביל החתול, או בשביל
הכביש.
התנועה התחדשה. מישהי זקנה זרקה שקית זבל גדולה לתוך הפח. ואז
השקית נקרעה, ואיזה חתול בא והחל לאכול שאריות אוכל שנפלו
ממנה. כשעליתי לאוטובוס והתיישבתי, ממש ליד החלון, עוד צפיתי
משתהה ארוכות בשובל הוי על גג הפח. אני היחיד ששם לב לזה, אני
היחיד שהרגיש משהו מזה. כלומר, לא הרגשתי כלום באמת, ולכן, אני
מניח, כה התרגשתי. |