שבת אחה"צ, אני במחלקה האונקולוגית באיכילוב, שבת די שקטה
היום... אני יושבת ליד הדלפק לענות לטלפונים ולעזור לצוות
הרפואי ובינתיים קוראת את הסיפור של אתגר קרת, "שפה זרה" אני
באמצע המשפט: "תאהב אותי, תאהב אותי היא צרחה" צלצול של טלפון
קוטע אותי באמצע המשפט ואני עונה: על הקו נמצאת נעמי כהן. אני
מברכת אותה לשלומה והיא בחזרה, היא מבקשת ממני לבדוק אם היא
יכולה להביא את בעלה ניסים כהן עכשיו לאשפוז, אני מבקשת ממנה
להמתין על הקו.
אני מנתרת ממקומי, בודקת את רשימות המתאשפזים להיום בסלסלה,
אני עוברת דף דף, בודקת היטב אך שמו של ניסים כהן אינו מופיע.
אני הולכת במהרה לחדר האחיות, מחפשת את אולגה היא האחות הראשית
בשבת. בדרכי אליה, אני חולפת על פני חדר מספר 68, בחדר יש חלון
ובו התריסים חצי סגורים, אור כחול עמוק שמבשר על בואו של הערב
חודר דרך התריסים ונשבר על מיטתה של אישה. היא מחוברת לצינורות
הנשמה ועירוי נוזלים דרך האף והפה. היא בחצי הכרה, מעורפלת
וכהת חושים, נושמת בכבדות, נאבקת על כל נשימה שיוצאת ונכנסת
לתוכה, מגרונה יוצא קול קטן שנשבר ונחנק, היא זועקת אבל קשה לה
לכן הקול מאוד חלש.
לצידה יושב בעלה, לבוש בטי שירט בצבע טורקיז, צבע כמו של
פיז'מות בית החולים. כיפה קטנה עוטפת את ראשו.
הוא אוחז חזק בידה, מביט בה ולא מוריד את עיניו ממנה. שתיקה.
נעצרתי והסתכלתי על המראה הזה, הוא לא הפסיק להסתכל עליה.
ראיתי כמה הוא אוהב אותה. ראיתי את הפחד שלו לאבד אותה. הרגשתי
צביטה חזקה בלב, הרגשתי שאני ממש רוצה שהיא תבריא כדי שהוא לא
יצטרך לאבד אותה.