אנחנו לא מתווכחים יותר מדי עם ההרים הגדולים,
שיש להם מזוודות של כסף בגראז',
ויכולת להעלים אותך ואותי כאילו לא התקיימנו מעולם
פשוט כמו שילד קטן לא יתגרה בנער שרירי,
שיכול לקפל אותו כמו כדור
אבל אנחנו דואגים שמגרש המשחקים שלנו יהיה נקי,
ובריונים, אני לא רוצה להגיד ערסים,
לא ייקחו לך את הכדור כשאתה משחק לבד כדורסל במגרש השכונתי,
כדי לעשות תחרות קליעות של רק כדור אחד, וזרוק אליי רגע את
הכדור,
כשאתה עומד בצד כי הם גדולים וחזקים ממך,
ואחר-כך הם זורקים לך כאות תודה את הכדורסל ישר לתוך הראש,
וחושבים שזה בצחוק, אבל בעצם אומרים שאתה לא שווה
סרטים מפארים את הביזרי, ושירים את הרגשות,
וסרטים מפארים גם את האבסורד, ושירים הופכים חוסר-טעם לטעם
ויש יותר מדי אשליות
אבל אני זוכר אותי ברחובות הקטנים חוזר אחר-הצהריים,
מבית-הספר או מבית של חבר,
ושואל מה יש לי, מה יש לי ללכת בו, מה אני רואה
את הרחוב, והאנשים שגרים בו,
הרגעים המתים והרגעים המשעממים,
בו בן-אדם מורח גבינה על פרוסת לחם,
וגבר יושב ליד החלון עם בירה
שום-דבר לא הולך לשום-מקום,
כי החיים באמת זה לא תחרות מוזיקה,
או תכנית ריאליטי מבוימת,
ובטח שלא סרט הזוי שמפאר משהו קטן, איזה רעיון,
לממדים מפלצתיים
החיים זה הרגעים בהם כלום לא קורה,
ואנשים פשוט חיים בהם, חיים. |