מחוץ לבניין שבו גדלתי היה מתקן חשמל נעול. סטנדרטי, כזה שיש
בכל רחוב בשכונות מסוימות. בכל פעם שהייתי יוצא מהבית הייתי
חולף על פניו אך מעולם לא ראיתי מה יש בתוכו. מתקן מתכתי בצבע
אפור, קטן ופשוט. בילדותי הפשוטה והשמחה, הוא היה עצם מובן,
צפוי, כזה שאפשר לסמוך עליו להיות מה שהוא, וככה חלפו להם
שנים.

יום אחד, כשחזרתי הביתה עם חברים נעצרנו ממש בכניסה לבניין.
היה שם טכנאי, והמתקן היה פתוח. ניגשנו לשם והבטנו בתמיהה. היו
שם בתוך המתקן המון כפתורים והמון כבלים חשמליים. מלא בקורי
עכביש ולכלוך. ריח מסריח של אשפה וחרקים, ועובש בכל פינה.

המתקן, שבדמיוני כבר היה כה מגובש וברור, השתנה ככה פתאום.
הבטתי עמוק אל תוך הבנאלי שבדברים, וזה ההיפך מכל מה שציפיתי
שיהיה. זה היה חשוך, מגעיל, ואפל.

אני עוד יכול לחוש בתחושות שהרהרו בתוכי, כאילו מתריעים על
רעידת אדמה. מבטי הסתובב לעבר החברים והם נראו שגרתיים
לחלוטין. אך אני כבר ידעתי, שאינני יכול עוד ולהכחיש את האמת
שמנקרת בתוכי כבר כל כך הרבה זמן; הדברים משתנים.