מצאתי עצמי,
מכווץ, במרכז הגן.
שרוט, חבול ופצוע,
בגדיי קרועים,
עיניי פקוחות לרווחה,
ראייתי חסומה.
תנועתי קפואה,
מביט לצדדיי, מוקף.
מכל עבריי פרחים יפים,
מכוסים בקוצים,
פרחי הציפיות שסביבי.
אנשים שלא הכרתי
עם ציפיות מדומיינות,
הוריי, מקווים, רוצים, מייחלים,
להצלחה שלי, שלהם,
לתיקון חייהם, לתיקון הדורות,
לתיקון העולם.
פרחים, מטפסים, שיחים ועצים,
כולם מכוסים בעוד ועוד קוצים.
פרחים ששתלו אוהבים, אהובים, חברים,
אנשים רחוקים גם הם שותלים, מדשנים,
מטפחים את הגן.
גם אני, בעצמי, רגשות מציפים.
קם לאטי, מתמתח,
מחלץ אבריי,
משפשף את עיניי,
מוחה דמעה, מתאושש,
מרים את הראש,
מציץ למרחק, רואה את השער,
הדרך סלולה, רחבה,
פתוחה, נקייה מציפייה.
מתחיל לנוע, נשרט, מדמם,
לא מוותר, לא עוד,
זה כבר לא יקרה יותר.
זה מתקרב, זה יגיע,
עוד מעט קט,
אצא לחופשי,
אחיה את חיי.
יצאתי לדרך,
אגשים, אוהב, אשמח בשלי,
אמשיך!
אצא מהגן, לעולם אינסופי,
אנשום חופשי,
בזרועות פשוטות,
אחיה במציאות, ברגע,
במרחב הפתוח!