זוכרים את גבורתה,
יכולתה לוותר,
דאגתה, בהירות מחשבתה,
תפיסתה המהירה,
לנוכח הסכנה.
אומץ ליבה בפני מציאות נוראה.
מתעלמים מהכאב הנורא,
התהום שנפערה בנפשה.
הכאב מחלחל בצמרמורת
לעמקי נשמת השומעים,
משתק.

היא שחררה בכאב,
נתנה לו חיים.
הוא עמד לימינה,
לבאות לא ציפה,
לדחיפה הקטנה,
זו שלעולם לא תיעלם,
כף ידה תישאר מוטבעת בגבו,
לתמיד חרוטה על לוח ליבו.
הוא יבין, הוא יידע,
את גודל אהבתה,
יכאב כל חייו את תחושת הנטישה.

ימינה כאבה, צרבה,
התכווצה, לא השתחררה,
שעות עברו והיא נעלמה,
נמחקה בידי הצורר.
נחנקה, בוכה,
בצריבה נוראית,
מחזיקה בכאב את יד ימינה.
מתוך המחנק, הכאב המטריף,
עלתה עוד תקווה,
הידיעה במוחה הקודח,
הוא ישרוד,
הוא יחיה, לגבר יהיה,
יקים משפחה,
אז תשתלם גבורתה,
ישתלם הוויתור הנורא...