כמו המים שמתאדים
כאשר בהם נוגעים
כמו דג נחנק כשהוא
נושם לראשונה את האוויר
זאב שציפורניו
חדרו עמוק לתוך בשרו
הלהקה כבר לא איתו
ויללות של נקבות
שאף פעם לא יהיו מיוחמות
השמיים צבועים באפור-שחור
לבן
מתנגדים להישבר לרססים
נשארים כזיכרונות חיים מתים
בתוך ראשים
עוד יום
הוא נושם
הוא אוהב אותה
יותר ויותר
ואז שוב מגיע
לתעלה אינסופית
של מים רדודים
שבו אין דג חי, אין שום חיים
רק האוויר האפרורי
והרוח שלא נושבת על הפנים
המגדלור מזמן כבה,
ולא מאיר הוא על שום דייג,
ואין אחד בעולם
שאותה יתקן
כמו אישה
שגבר פעם אהב
עזב, לא חוזר
והכאב כמו עלים בסתיו
כמו החורף המת
לדמותם של מלאכים
צוחקים על מים מתוקים
רוקדים
בצבעים בלתי נראים
וצלילים שאף פעם לא
נשמעים
אך הסירה הלבנה
מזמן יצאה להפלגה
אף אחד לא זכר
או שכח אותה
קיים בעולם
בלתי נראה
קיים בראשו
ונראה
כמו זבובים
שכנפיו נפלו מזמן
כמו ציפורים עפות
רחוק ולא חוזרות אף פעם
שמור דאגה
גם הוא בקרוב לא יחזור,
יעוף לשמיים
ישבור את הכנפיים
שכבר מזמן היו סדוקות
נפלו לרצפה
הפכו לעננים של מלאכים
מנגבים דמעות מנחמים
אנשים שנולדו ואף פעם
לא ידעו לחיות
אך גם המלאכים מעיזים
בפינה הגשמית, לבכות
הלב מושחת ולא יחזור הוא להיות ישר
כמו מסמר שתקע אותו פטיש,
ושינה את צורתו , לנצח, נצחים
אך עם שינוי בא גלים, של מים
מלוחים , טעמו מר אך עם הזמן
מתרגלים למים המרים.
כי אם כל שינוי בא
משהו אחר
קצת פחות הוא מכוער
ולא יותר יפה יותר
החושך לא נותן
לאור להיכנס
הוא בפשטות נוטה
להתכנס אחורנית
כסימן לעגלות
נשברות באמצע הדרך
ומוחלקות לרסיסים
אין סיבה להחשיך
את מה שאין להחשיך |
