משום מה, דבר ראשון חשבתי על אשתי. באופן טבעי הייתי אמור
בנסיבות העניין לחשוב על עצמי, אבל המחשבה הראשונה שעברה במוחי
הייתה, מעניין איך היא תגיב כשתראה שהגבר איתו הלכה לישון בליל
אמש, הפך בבוקר לספוג כלים. מצד שני, בשנתיים האחרונות מאז
פרשתי לגמלאות, היא הרי קמה לפני ונוסעת לעבודתה. אני הפנסיונר
ממשיך לישון מתחת לשמיכה. אז סביר שכלל לא תבחין בשינוי בבוקר.
ובערב? היא הרי תגיע ומיד תשלוף ערימת עבודות או מבחנים
שחייבים להחזיר מחר. וכך בהיותה רכונה מעל הדפים, אולי תאמר לי
משהו ואני אהמהם תשובה מהמטבח והיום יסתיים מבלי שהבחינה.
ונניח שכן תראה בבוקר ספוג שוכב לצידה, אני לא חושב שתצרח
בבהלה. לא שהיא כזו גיבורה גדולה. הרי כל שינוי מפחיד אותה.
אבל סביר להניח שהיא תחשוב שהבלגן בבית הגיע לשיאים חדשים. היא
תצקצק בלשונה, תרשום לעצמה לשוחח איתי על כך בערב, ואז תיקח
אותי בידה ותניח אותי אחר כבוד לצד הכיור מבלי לדעת שבבעלה
המדובר.
והילדים, מה יהא איתם? גם כאן איני צופה קושי מסוים. הרי הם
גדולים וגרים מחוץ לבית. עיקר עניינם נתון לבניית הקן החדש יחד
עם בן/בת זוגם. פעם בשבוע כשיצלצלו לשמוע מה נשמע, אצעק להם
מהמטבח שהכול בסדר והם יוכלו לסמן וי בראשם שאת המטלה השבועית
שלהם, ביצעו. אבל  גם כשישמעו שאביהם הפך לספוג כלים, לא יפלו
מהרגליים. הרי הם טיפוסים מעשיים. אז אולי יבקשו עצות מעשיות
לעניין ההתמודדות עם סיר שתבשילו הוקדח או מחבת שהקרפ שנשכח
בתחתיתו עלה בלהבות השמימה כאליהו הנביא הזכור לטוב.
ואני, מה איתי? נכון, התעוררתי בבוקר וגיליתי שהפכתי לספוג
כלים. האם אשבר ואדרדר לתהומות של ייאוש? בטוחני שלא. אז אני
ספוג. ביג דיל. יש כאלה שמתעוררים ולא מצליחים לפתוח העיניים
מפאת דלקת מדביקת ריסים, אחרים קמים ומגלים שצמח להם פצע מכוער
בדיוק בקצה האף, יש שמתעוררים לקול הלמות פטישים החוצבת בראשם
זכר למשתה הלילה, ויש אחרים, לא רבים, מעטים ממש, אני יודע על
אחד לפחות, שקמים בבוקר ומגלים להפתעתם שהפכו לספוג. כן ספוג.
ואל תבלבלו לי את המוח בשאלות כמו, רגע הספוג הוא בשרי או
חלבי? באמת, זה מה שחשוב!
מצד  שני,  תחשבו על הבושה. אני, בן הארץ הזו, אב לשלושה
בוגרים, אקדמאי שמאחוריו קריירה מפוארת בשירות המדינה  הפכתי
לריבוע רך שכל תכליתו הסרת לכלוך. אני החפץ המשמש לשמירת
הניקיון. בשורה אחת עם הדלי וסמרטוט הרצפה. זה שבמו ידיו שאבדו
נדרש להעלים שאריות מזון המתעקשות להיצמד לסירים ולצלחות. אני
הרי יודע איך מבשלים בבית הזה. אין יום שבו לא נשכח איזה סיר
על הכיריים או שמאכל נשרף בתנור בכוויות דרגה שלישית ורביעית.
לא, אני לא מפנה אצבע מאשימה כלפי אף אחת בבית הזה כי
להזכירכם, לספוג חסר ידיים אין שום אצבע להפנות. אבל בלעדי,
הלכלוך יחגוג, מחלות זיהומיות תתפשטנה והאנושות תיכחד. וכדי
למנוע זאת נוצרו אמצעי הניקיון. ואני ביניהם. ולא סתם ביניהם,
אני הוא קו החזית הראשון בבית במאבק החשוב להמשך הקיום האנושי.
אז איזו בושה בדיוק יש כאן. להיפך, תנו כבוד.  הנה לפניכם ספוג
עם חזה נפוח.
טוב, אז השלמתי עם העובדה שהפכתי לספוג. אבל מה אני שווה בלי
בלי מים וסבון. רק מים וסבון. פעם נזקקתי לרובה, למחשב למבנה.
ועכשיו אמצעים פשוטים כמו מים וסבון נדרשים לי. אז אולי בכל
זאת איני חשוב? הרי פעם הייתי מישהו ועשיתי דברים והבית מלא
בתעודות הערכה ופסלי הוקרה. ועכשיו? עזוב, אני אומר לעצמי. אלו
זיכרונות שרק מזיקים לך ולעתידך. ככל שאמהר לשכוח את העולם
הישן ואתמקד בתפקידי החדש, אגדיל את סיכויי לשרוד. אם אתרפק על
העבר, ואשקע ברחמים עצמיים, לא אוכל לנקות ומהר מאוד אזרק לפח
ככלי אין חפץ בו. העולם קר, מנוכר ואכזר. המדד הבלעדי להישרדות
בו הוא מבחן היעילות. אני חייב לשנן לעצמי כל הזמן את שלושת
התפים: "תשכח, תתרגל ותתאמץ".
כמה מוזר שהפכתי דווקא לספוג. אני ששונא כל כך לשמור דברים
בבטן נדרש כעת ללמוד יכולת חדשה: איך לאצור דברים בתוכי.
להחזיק חזק, לפתח סבלנות ולא למהר ולירוק האשמות. רגע, אולי
אני אשם בתהליך, אולי יכולתי לפעול אחרת? אבל זו בדיוק החשיבה
של פעם. עצור, חשוב מחדש, נשום עמוק, תירגע ותביט פנימה. נכון
שמעולם לא התנסית בכך, אבל היי, אף פעם גם לא היית ספוג..
לא רק כוחות נפש וחשיבה חדשים עלי לסגל. הרי ספוג כלים אינו
עשוי מקשה אחת. באחד מצדדיו ישנה שכבה גסה יותר המכסה את חלקו
הרך של הספוג. אצטרך לאמץ את שריריי ולאחוז בכיסוי הגס חזק כי
אם יאבד לי, אחדל להיות יעיל. אז נכון, אולי בעולם הקודם לא
הייתי מוצא שפה משותפת עם טיפוסים גסים אבל עכשיו אין לי
ברירה. כדי להיות יעיל אני חייב להישאר צמוד למעטה הגס בין אם
הוא מוצא חן בעיני ובין אם לאו. בטירונות הסתדרתי עם טיפוסים
גסים שהיו איתי במחלקה, אז גם כעת אצליח. אחרת? ישר לפח. ואולי
אני אצליח לחנך אותו ועם הזמן גסותו תיעלם ונמצא שפה משותפת?
למה ישר לחשוב שלילי?
והלכלוך? איך אסתדר איתו? אין שום בעיה. כבר שנים שאני מפקד
הכיור והאחראי הבלעדי על כיבושו של הר הכלים שמותירה אשתי
אחריה במטבח. אז את כל הניסיון שנצבר בקצות אצבעותיי אקדם כעת
צעד נוסף בקריירה החדשה שלי כספוג כלים. אני הרי יודע בדיוק
היכן הפינות האפלות של כל סיר ומכסה, מרית ומזלג. לשם אחדור
ולא אשקוט עד שהכלי יבהיק בניקיונו. מעבר לכך. מזה שנים שאני
מתרעם על הלכלוך שפשה בחיינו. פה ערימה של זבל שנזרקה במגרש
ריק באמצע העיר, שם שלמונים שפקיד דורש כדי להזיז עניין כלשהו.
שנים התרעמתי ואצבע לא נקפתי. כעת משהפכתי לספוג, סוף סוף אוכל
לפעול. לעשות משהו, גם אם קטן ובהיקף מקומי. איך אומר הפתגם
הסיני העתיק: גם דרך ארוכה וכו'. או אולי עדיף לסיים בשיר
הזה:
בארץ שחיתות גוג ומגוג
עדיף שאהפוך לספוג.
אל מול שמפניה ורודה
אתרכז כולי בעבודה
וכנגד סיגר משיב נפש
אשקיע בסילוק הרפש.