א.
יום שני הגיע, השמש זורחת בעצלתיים ואיתה מתעורר אדם צעיר
בשנות העשרים לחייו, באותה המיטה שבה התעורר עוד כחייל ועוד
כתלמיד תיכון, במשטר אחר שהתיימר להיות מה שהוא איננו. השעון
הכסוף על פרק ידו השמאלית, אותו שעון שענד עוד כתלמיד תיכון.
שעון שענוד על היד שבה הוא כותב, יד שחותמת על מסמכים חסרי
פשר, אותם הוא קורא ביעף.
מתעורר בעצלתיים, לובש מקטורן אפור. עונב עניבה ברישול, רק כי
הוא חייב. מעולם לא לבש עניבה לפני שהפך בעל כורחו לחבר
פרלמנט. עולה על הרכבת הקלה בואכה עיר הבירה. משם ילך בצליעה
קלה לפרלמנט. ברכבת יושב ליד אנשים קשי יום, הם אינם מזהים
אותו והוא אינו שואל בשלומם, ולו מפני שאין בכך טעם.
הוא נבחר לפרלמנט כממלא מקום של חבר שנפטר. מעולם לא רצה בכך,
אך המפלגה שהיה חבר בה קידמה אותו למקום השביעי בלחץ המשטר.
בעבר הרחוק היה פעיל פוליטית, הרבה ללכת להפגנות ולכנסים
פוליטיים שהיו מזוהים עם כוחות ליברליים. עם הזמן, ככל שהמשטר
הסתאב ונעשה דכאני יותר ויותר, איבד עניין בעניינים ציבוריים
ועשה לביתו, עד כמה שביטוי הזה תופס לגבי סטודנט להנדסת חשמל
בשנות העשרים לחייו שהתקיים בדוחק.
וחרף כל זאת, לא ביטל את החברות במפלגתו, אולי כי האמין כי
שומה על אדם להיות מעורב באיזושהי צורה בענייני הכלל. שכן,
אמנם לא רצה להיות עלה תאנה ליברלי למשטר דכאני, אך במה הוא
מהווה עלה תאנה כשהוא מצביע בבחירות הפנימיות של המפלגה שלו?!
- תהה בינו לבין עצמו.
הוא מדדה לעבר בניין הפרלמנט, איש בשנות העשרים לחייו שנראה
ונשמע כמו נער בגיל העשרה. היו חברי פרלמנט שחשבו שהוא חבר
הפרלמנט הצעיר בתולדות המדינה. בדיקה מדוקדקת הייתה מעלה שטעות
בידם, אך הוא היה הראשון שנכנס לתפקיד בעודו סטודנט לתואר
ראשון. היה חבר בוועדה לזכויות הילד ובועדה לקידום מעמד האישה.
שני נושאים שלא עניינו אותו כהוא זה, אך הוא נשא על בימת
המליאה נאומים חוצבי להבות שהוכתבו לו על ידי אנשים אחרים.
נכנס פנימה, השומר מברך אותו לשלום והוא משיב לו במנוד ראש.
הולך בקצב אחיד אך מהיר לעבר אולם המליאה הגדול, הגדוש. היום
נפתח בשירת ההמנון. לאחר מכן מתיישב, ראשו נשמט והוא עוצם את
עיניו מפעם לפעם, חולם בהקיץ.
הוא מקשיב לדבריו של קדיש הישיש, יושב ראש הפרלמנט שמנהל את
הדיונים המשמימים והארוכים. הנה עולה על הבימה חבר אחר חבר. הם
משבחים את ראש הממשלה, את המדינה, את העם שנתן בהם אמון. וקדיש
מדי פעם מגניב איזו בדיחה, איזו שנינה.
הוא נכנס לפרלמנט ביחד עם רובי, חברו ללימודים. גם הוא היה
סטטיסט ובפועל לא שימש בשום תפקיד מלבד להיות הוא עצמו. כנראה
שהמשטר ראה תועלת בכך שהלה בן מיעוטים. מנגוני הביטחון דיווחו
שהוא אדם בעל דעות עצמאיות וחשיבה יצירתית יתר על המידה. הוא
וחברו העייף נקנו בתמורה למשכורת טובה. עכשיו נראה אותם אומרים
משהו רע על המשטר.
יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק: המשטר רצה אותם
קרובים אליו - האחד אדם בעל מראה ליברלי, סמל מהלך, עוד מבלי
שהוציא מילה מפיו. ואילו השני בן מיעוטים שמסמל את מה שהמשטר
נתן לאנשים מסוגו בניגוד למשטרים שנוהלו על ידי אנשים שהתיימרו
להיות בני עמו.
והוא עולה ומביט בקדיש. פניו חרושות קמטים, אבל מי שהבין את
פשר המבט שהפנה אליו, הבין את טירופו של המשטר הזה. לאמור:
"אני מבין את מצבך, אבל בוא נשחק את המשחק". והוא קורא מן הכתב
דברים שנכתבו על ידי אדם אחר בקול רועד, בגב כפוף. חבריו לבית
יושבים זקופי קומה כשפניהם נראות כמו רפליקות של עצמן.
"אני מודה למדינה הזו, לראש ממשלתנו, לעם הזה. יחי העם! תחי
האומה!"
וקדיש מחייך אליו במבוכה. הוא יורד מהבימה כפוף.
בימים הרחוקים ההם שקל לברוח למדינה אחרת. הוא לא הספיק,
ובינתיים החל ללמוד. ברח מהחיים עצמם. עדיין לא מאוחר. אפשר
לנסוע למקום אחר ולא לחזור לעולם. "ממילא אני לא משאיר אחרי
שום דבר," חשב לעצמו.
"אבל המשכורת. אני צריך אותה, מה אעשה בלעדיה?" הם עומדים
ומוחאים כפיים, שרים את ההמנון, מהללים את ראש הממשלה.

"האם אמשיך להיות עלה תאנה?" שאל את עצמו.
והוא נאנח: "אלוהים שבשמיים, תן לי את הכוח לומר: 'אינני יכול
יותר'".





ב.
ובחלומו חלם כי גלה לארץ נוד. גלות זמנית. ואין שם אדם מלבדו
הוא. ומהחול, בידיים כושלות, תחילה יצר כלים מחמר. ומהעצים בנה
לו בית וכלי נגינה שאין כמותם בשאר העולם. והוא דיבר לעצמו
תחילה בשפת האם שלו. אבל השפה שבפיו החלה להיפרם ולעבור הרכבה
מחדש. תחילה נוצר אוצר מילים חדש ולאחר מכן חוקי התחביר השתנו.
נותר רק גוף שני, ושאר הגופים בוטאו בצורה מסורבלת. אבל כשגילה
את האש עבר התפתחות טכנולוגית מפליאה. עד שלבסוף הצליח לשכפל
את עצמו. והוא התרבה כאמבה. ויצר עם הרפליקות שלו תרבות ענפה
וייחודית. והם יישבו את ארץ נוד ובנו על אדמתה גורדי שחקים.
ופתאום האידיליה הזו הופרה כשיצאה בת קול מן השמיים ואמרה:
"לשאלה איך עושים שינוי, העץ הבינארי זה חתונה וזה ילדים
שייוולדו לעולם טוב יותר, כי הם יחונכו על ידי הורים טובים
יותר". היה זה קולה של ניבין, סטודנטית שלמדה איתו.
-"הבעיה היא שאני לא עומד להתחתן בקרוב". קולו החלוש התפשט
במרחב הריק.
-"מה שעשה אלון זה מעולה, הוא בחר בשונה וכך ייווצר דור יותר
פתוח כי הוא ואשתו לא דומים, כך הילדים יהיו בעלי אופקים רחבים
יותר. גם אני לא מתכוונת להתחתן עם מי שדומה לי מחשש להיטמע
בתוך הרוב, אבל בינתיים אני אומרת את דעתי".
-"לדבר בגלוי זה דבר חשוב", ענה ביבושת.
-"כה אומר לעצמי", המשיכה. "תהי את חופשייה לבחור תמיד, כי את
חזקה, יש בך חן של פרפר ואת יכולה להשיג דברים רבים. אנשים
רבים יקשיבו לך כפי שאז הקשיבו הבריות לישוע, שכן יש כמוך רבים
רק משוללי אומץ. בלי אומץ להשיג את הנמנע בחברה סתמית שמובלת
על ידי רועה צאן טיפש ועיוור, אשר חושב איך לקנות בחומר אדם
ואיך האדם יהפוך בתורו לכלי שרת למטרתו הזדונית: להפריד בין
בני האדם ולשלוט עליהם", כך דרשה-התנבאה בת הקול.
-"אבל אל ימהר לבך להגיד הכל בבת אחת, אחרת זה שמולך ייבהל
ויברח ממך. הכי טוב, בין לבין, לדבר ולצחוק, כמו שאמרת, לשמוע
בסבלנות את הדעה של הזולת".
-"זה נכון". ודמותה התפוגגה מן השמים.
צלצול עדין ומלטף קטע את החלום בדיוק בשעה שבע. מדי פעם היה
תוהה מה צלצול השעון המעורר שאדם בוחר לעצמו אומר עליו.
"האם אני מלא רוך כמו הצלצול הזה?" שאל את עצמו.
"מובן שלא, זה קשקוש מקושקש. הסיבה שבחרתי אותו היא שהיקיצה
קשה לי ולא רציתי לבחור צלצול שיעיר אותי ביתר חדות".
הוא לבש את המקטורן שהיה מעט גדול עליו כשהכפתורים היו רכוסים
מראש. הוא למד את השיטה הזו - שחסכה לו דקה מההתארגנות בבוקר -
כשהיה בצבא. בהתחלה סירב לאמץ אותה לעצמו, משום שזה נראה
בעיניו לא מכובד להתלבש בצורה כזו, אך רק מקץ שנתיים הבין
שההתעקשות הזו מיותרת ומוטב להימנע מכיפתור חוזר ונשנה.
היה זה יום חמישי צונן ונעים. הוא עלה על הרכבת הקלה בואכה עיר
הבירה. דפדף מהר בעיתון, רק כדי לשוות לעצמו מראה מהוגן. הוא
העמיד פנים שהוא קורא, משום שידע שבעיתון הזה, הנקרא פשוט
"עיתון", אין שום ערך אינפורמטיבי, לכל היותר בידורי. ואכן
השתעשע מפעם לפעם כשקרא בעיתון ידיעה בומבסטית בסגנונה על כך
שהמנהיג הדגול חנך מחלף על שם אשתו או על שם חמיו או על שם
עצמו.  
הוא דידה אל בניין הפרלמנט והתיישב שוב במקומו הקבוע לעוד דיון
משעמם כשעיניו נעצמות מאליהן מדי פעם.
הטלפון הנייד מצלצל: מספר חסוי.
הוא יוצא מתוך האולם ועונה:
-"שלום, מדברת סופי מלשכת הרמטכ"ל. הוא רוצה לזמן אותך לשיחה
דחופה היום בערב".
-"אה...אותי? אבל אני חבר פרלמנט חדש"
היא הגתה את שמו עם שיבוש קל, נראה שהיא מעולם לא שמעה עליו.
-"נכון, זה אני"
-"כן, אז הפגישה תתקיים היום ב-20:00 במטה הכללי".







ג.
השעה חמש אחר הצהריים והוא יושב בדיון של הוועדה לקידום מעמד
האישה. מעמיד פני מקשיב, מדי פעם מישיר מבט ליושבת הראש. בשאר
הזמן הוא משרבט ריבועים במחברתו וממלא אותם בדיו שחורה. מדי
פעם כותב בכתב מחובר באותיות לטיניות איזושהי מילה שהוא שמע.
"מעניין כמה רצינית יכולה להראות מילה רק בשל היותה כתובה בכתב
מחובר, תהא משמעותה מגוחכת ככל שתהא. היא יכולה להיות גם חסרת
משמעות כליל, בדיוק כמוני", הרהר.
"ברור. אילו הייתי מילה, היא הייתה כתובה בכתב מחובר בעט שחור.
עוברים ושבים היו קולטים את המראה שלה, והיא הייתה עוברת להם
מתחת לרדאר תודעתם. אבל רק אדם שתודעתו חורגת - ולו במעט - מן
הכאן והעכשיו היה מגלה שאין בה כל חשיבות, או שמא יש בה, אבל
היא תלושה מכל הקשר".
"חייבים להיאבק בנגע ההתבוללות. בני מיעוטים יכולים להיראות
בדיוק כמונו, לדבר בדיוק בשפתנו..." אמרה יושבת הראש מבלי לקחת
אוויר, וכמעט נשנקה מהמשפט שאמרה.
"איזה מקום נרפש", חשב לעצמו ושמר על מבט קפוא. "ביום שהמשטר
הזה יתחלף אזכר לדיראון עולם כמתקרנף".
הישיבה הסתיימה בחמש וחצי והוא טיפס במדרגות ללשכתו של קדיש.
קדיש נחשב לזקן חברי הפרלמנט. הוא החזיק בעמדות שמרניות,
ריאליסטיות ופרגמטיות וניסה לשמור על כבודו של המשכן.
"כן, בְנִי". קדיש נהג לפנות לחברי וחברות הפרלמנט ב"בני"
ו-"בתי", על אף שלחלק מהאוזניים הפנייה הזו נשמעה מעט ארכאית
ומגוחכת. אבל בן שיחו הנוכחי חבב זאת.
"קדיש, אתה יודע שאני מאוד מעריך אותך, ואתה זוכר שביקשת ממני
לומר לך את כל אשר על לבי..." הוא התרגש מן המעמד והחל לגמגם,
אבל קדיש חייך אליו חיוך חרוש קמטים בהטותו את פניו מעט הצידה.
עיניו הכחולות-אפורות היו עצומות למחצה. הוא תמיד הזכיר לו,
במראהו ובמבטאו, מרצה לפיזיקה מן האוניברסיטה שהלך לעולמו
במהלך לימודיו.
"ובכן, אמור לי את אשר על לבך", ענה הישיש המחייך.
"אני רוצה להגיש את התפטרותי, קשה לי להמשיך לכהן פה. אתה
יודע, אני מרגיש מיותר".
אמר אמת חלקית ביותר. לא פירט את כולה כי ידע שגם אם יסמוך על
קדיש במאת האחוזים, אוזניים לכותל.
"זה מאוד מצער אותי לשמוע. אבל אתה נחוץ פה. גם אם נדמה לך
שלא".
וכמובן שגם זו הייתה אמת חלקית, אבל בן השיח הבין שהכוונה היא
שקדיש זקוק לו כדי שימשיך להיות הוא עצמו. הוא אכן תרם לכבוד
המוסד הזה בעצם נוכחותו והוא ידע שבשיחות פנימיות בין
דיפלומטים תמיד הביאו אותו כדוגמא לכך שיש משהו במשטר הזה מלבד
פשיזם ושנאת הזר.
"אתה חבר בוועדה לקידום מעמד האישה ובוועדה לזכויות הילד, עוד
הרבה עבודה פרלמנטית לפניך. עתידך לפניך, מדוע לגדוע אותו
באיבו? אני מבין שיש דברים שאולי אינם לרוחך, וזה בסדר, אנחנו
משטר פרלמנטרי. יש מקום גם לדעות שלך, במגבלות הקיימות". קדיש
היה אומן של מילים, במגבלות הקיימות, כמובן.
"קדיש, זה לא העניין. אני מוכן להתמסר לעבודה פרלמנטרית..."
שקר מוחלט, אבל שני הצדדים ידעו שזה חלק מנשף המסכות ביניהם.
"אבל אני מרגיש קצת..."
"אתה רוצה להגיד 'עלה תאנה'", פקעה סבלנותו של קדיש, הגם שבדרך
כלל היה זהיר בדבריו.
"גלגל חמישי, הייתי מעדיף לקרוא לזה". שקר. היה מעדיף את
הדיאגנוזה של קדיש.
"ובכן...אז אל תהיה כזה. ואם אתה מרגיש כזה, אוכל לעזור לך.
אני אעזור לך בכל דבר עניין".
"תודה, קדיש". הוא נכנע, לפחות בינתיים.
השעה היעודה מתקרבת והוא שם את פעמיו לרכבת.
חלומות רבים היו לו שקשורים לנסיעה בכלי תחבורה שונים. פעמים
רבות חלם על תחנת ביניים בין עיר מגוריו לעיר הבירה. פעם חלם
על רכבת שנכנסת בחוסר הגיון שאופייני לחלום, לתוך מטוס (כמו
רכבת שנכנסת לתוך ספינה). או על רכבת שמגיעה ממש למגרש המראה
של שדה תעופה, או מטוס שנוחת בתוך תחנת רכבת, או סתם על עצמו
מדלג על גדר ומסתנן לרציף, או על עצמו שט באוניית שעשועים.
החיידק של התחבורה זרם בעורקיו עוד מאז שהיה פעוט. במדינה אחרת
אולי היה חולם להיות שר תחבורה. לא כאן.
בהולכו, את הליכתו המהירה, הקצובה והמגושמת-קמעא, השתדל לא
להישיר מבט קדימה. לא רצה שמאן דהוא יזהה אותו, וגם קצת התבייש
במי שהוא הפך להיות.
רגליו נשאו אותו אל תחנת הרכבת הקלה.







ד.  
הוא ירד מהרכבת בדרכו אל המטה המרכזי. חולף על פני חיילים
רבים, ואיש מהם אינו מזהה אותו. סר בצעדים קלים אל לשכת
הרמטכ"ל.
-"שלום לך אדוני הפרלמנטר", ופסח על שאר גינוני הכבוד: "כידוע
לך, המבצע הצבאי האחרון היה רע וקשה, נחלנו כישלונות אסטרטגיים
רבים, למרות כל מה שכתוב בתקשורת ולמרות כל ההבלים שאתם
משמיעים בפרלמנט".
בן שיחו מהנהן קלות. מאז ומעולם לא מיהר לדבר והניח לאדם שמולו
לסיים את דבריו. אולם הדבר לא נבע רק מטעמי נימוס או מגינוני
כבוד כאלה ואחרים, אלא משום שמלאכת השיחה לא הייתה פשוטה
עבורו. לעתים תכופות חש שעננה כבדה מונעת ממנו לפתוח את פיו.
-"הממשלה הנוכחית דחפה אותנו לצאת למשימות שהינן מעל ומעבר
ליכולתנו הצבאית. נאלצנו להכניס כוחות רגליים שאינם מיומנים
במלחמה מסוג זה, על אף ההתנגדות הנחרצת שלי ושלי שאר ראשי
מערכת הביטחון. המערכה הסתיימה בתיקו רק בזכות הוויתורים
האסטרטגיים של ראש הממשלה, אותם הוא כמובן מסתיר מן הציבור".
בן שיחו נשען מעט לאחור. כל הדברים שנאמרו לו כבר היו ידועים
לו משיחות פנימיות שנאסר עליו לדווח עליהן פן יבולע לו. עם זאת
פניו הסגירו את הזעזוע העמוק שהוא חש, משום שדבריו של הרמטכ"ל
העמידו אותו שוב מול אין האונות הפוליטית שלו. הוא נמצא בבית
המחוקקים, אבל אין לו שליטה אלא על העט, הנייר והממחטה
שבכיסו.
ולפתע הוא אומר עובדה אותה הרמטכ"ל יודע היטב, רק כדי לא
להעליב אותו בשתיקתו הארוכה: "חלק גדול מהאבדות היו מאש
כוחותינו". חושש שמא יתפרש הדבר כעלבון או כביקורת.
"גם בזה אני מאשים את הדרג המדיני", ענה מיד משל שלף חרב
מנדנה. "הם דחקו את כל הצבא שלנו לבצע משימות שיטור ובכך שחקו
והקהו את יכולותיו המבצעיות".
כעת גם דוסטרובסקי שותק ארוכות. למעשה, השתיקה הזו נמשכה רק
מספר שניות, אבל שני הצדדים חשו שהיא נמשכה שעות.  הוא מתנדנד
על כסאו ומתופף על שולחן הכתיבה שלו עם שני צדי העט בעודו אוחז
בו במרכזו.
"ראשי הצבא כולם גמרו אומר לבצע הפיכה צבאית". מילותיו היו
חדות וחד משמעיות. לא פעם תהה בן שיחו עד כמה פוליטיקאים ואנשי
צבא מתבטאים בצורה שונה. הראשונים חושפים טפח ומסתירים טפחיים.
האחרונים פשוט חושפים טפחיים. הוא עצמו מעולם לא סיגל לעצמו את
צורת הדיבור הזו, וחשב לעצמו שאילו הייתה תקשורת חופשית
במדינה, סביר להניח שעיתונאים היו מחבבים אותו על הישירות שלו.
ישירות שבמאה שמקורה באמת פנימית, ולא כזו שמקורה בבוטות.
"האם תתמוך במהלך זה?" שואל הרמטכ"ל.
"חד משמעית כן" עונה, לא בלי חשש.
"אז המשימה שאני מטיל עליך היא להודיע לאומה באופן פומבי
שעומדת לפרוץ הפיכה צבאית".
הוא מחייך. כמעט צוחק בקול רם.
"אבל זה מתכון בטוח לכישלון, ועבורי זוהי התאבדות פוליטית, אם
לא גרוע מכך".
"השלטון בלאו הכי מוכן בכל רגע לתרחיש הזה, והרעיון הוא לזרוע
פאניקה בציבור, בה בעת זה יהיה עבורנו נייר לקמוס שדרכו נבדוק
עד כמה הציבור תומך ברעיון. כמובן, שכבות לא מעטות תתמוכנה בכך
בגלוי ובסתר. וכמובן, אנחנו נכחיש ונתייחס אליך כאל משוגע בלתי
מזיק שהפיץ שמועות בלתי מבוססות".
והוא ממשיך: "אם וכאשר תפרוצנה מהומות, והן תפרוצנה, כי אנחנו
פועלים בעוד כמה חזיתות כדי להתסיס את הציבור, נחטוף את ראש
הממשלה, לכאורה למקום מבטחים ואז נתפוס את השלטון".
בן שיחו נותר ספקן, אבל חושב צעד אחד קדימה:
"ומה יהיה אחר כך? תמשיכו לשלוט במדינה? תמסרו את המפתחות
למישהו אחר? תכוננו דמוקרטיה?"
"בהתחלה ישרור שלטון צבאי. כן. יהיה שלב מעבר, ולאחר מכן נכונן
דמוקרטיה מופתית, שכל העולם יישא אליה את עיניו. לך, אגב, אין
מה לדאוג. נכין לך מקום מקלט עד יעבור זעם. כשתחזור תתוגמל
היטב ותיקח חלק הנהגתי במשטר החדש" .
"אני אחשוב על זה".
"עדכן אותי בימים הקרובים".
הוא לקח חופשה מעבודתו הפרלמנטרית. חזר לביתו ובערב של יום
החופשה הראשון לבש את התחפושת שלו: זקן מלאכותי, כובע קסקט
ובגדים קרועים. קנה כרטיס ברכבת לתחנה הצפונית ביותר ונרדם.
ובחלומו הוא מהלך באתר הפסולת הלאומי, מהלך בין הררים של
בקבוקים משומשים, ושם פוגש את קדיש. וקדיש מהלך לבד. זקוף גו.
מבטיהם מצטלבים. קדיש קד קידה.
"מה אעשה, קדיש?"
"לך בכוחך זה". ומתפוגג.
הוא מתעורר בשעת לילה והרכבת עודנה נוסעת. השעה אחת אחרי חצות,
הקרון כמעט ריק והוא שוכב על שני מושבים קשים ולא נוחים, לבוש
בתחפושת כבן-בלי-בית.
"היי", נשמע קול מקצה הקרון. "אתה השמאלן, הליברל הזה, אתה
סכין בגב האומה, בגללכם הצבא הפסיד במבצע האחרון, אנשים כמוך
קושרים את ידי הצבא".
"במה אתה מאמין בכלל?"
הוא שותק.
"בראש הממשלה אתה לא מאמין? אתה לא מאמין שהוא יכול לעמוד איתן
בפני כל דגנרל שיצא נגדו?"
"מה יש לי להאמין בו?" הוא לא מתאפק "מה לזה ולאמונה, מה הוא
אל?"
באותו הרגע הם מושכים בידית החירום, פותחים בכוח את הדלת בין
שתי תחנות, ומשליכים אותו אל שדה פתוח.
הוא ממשיך לישון בשדה. ובחלומו דוסטרובסקי מתגלה אליו: "תודיע
להם שהמדינה מתהפכת!" ומתפוגגת.
הוא מתעורר ותופס רכבת בואכה המטה הכללי. סר ללשכתו של
דוסטרובסקי.
"איני מסוגל לבצע את המשימה שהטלת עלי".
"באיזה צד של ההיסטוריה אתה רוצה להיות?" עונה הרמטכ"ל כמעט
באדישות. "ההיסטוריה תשפוט לחומרה דווקא אנשים כמוך". הוא
משתהה. "אנשים כמוך, שהעדיפו את הנוחות ומילאו פיהם מים", והוא
הולם באגרופו בשולחן הכתיבה.
הוא משתהה וממשיך: "תהיה הפיכה צבאית בכל מקרה, אבל מי יודע אם
בעת ההיא תישאר במעמדך הנוכחי" .
הוא קופא. "אני אסכים בתנאי שאקבל אישור מקדיש".
"קדיש יסכים".

ישיבה בוועדה לזכויות הילד. "לילדינו יש זכות ללמוד עם בני
עמם", אמר עוד סטטיסט ממפלגת השלטון. "ולא עם כל מיני מהגרי
עבודה שאחר כך עוד ייטמעו בהם".
הוא שולף אטמי אוזניים מכיסו ודוחף אותם לתוך אוזניו בעודו
קורא ספר.
יושב ראש הוועדה מבחין בכך מיד ומסמן לו בידו לצאת החוצה.

"קדיש..."
"כן, בני..." הוא מחייך במחצית מפניו, ראשו עגול, שחום מעט.
מבליט את קמטיו הרבים.
"אנחנו נמצאים עכשיו ערב הפיכה צבאית", אמר ללא שיהוי נוסף, אך
בהיסוס.
"אני יודע את זה".
"והרמטכ"ל ביקש ממני להודיע על כך בפרלמנט, הגם שאיני מבין עד
הסוף איזו תועלת תצמח מכך. אני רק יודע לאילו צרות זה יכניס
אותי. מצד שני, מי יודע איזה מין משטר יהיה כאן לאחר מכן ומה
יהיה מעמדי בו, לטוב ולרע."

"לך בכוחך זה. עשה זאת. ולאחר מכן תגיש את התפטרותך".
"אז מדוע ניסית להניא אותי מפיטורין כשביקשתי לעשות זאת?"
"משום שהמניע למעשה חשוב לי מהמעשה עצמו. כשחשבתי שהסיבה
להתפטרות היא חולשה נפשית, ניסיתי לעודד אותך להוציא מעצמך את
המיטב. אבל כעת, מששמעתי שאתה לוקח חלק במהלך היסטורי, גדול,
אני תומך בך".
הוא היה המום למשמע דבריו של קדיש.
"אבל אתה היית ועודך חבר במפלגה השלטת כבר שנים, וזה מכבר כבר
חדלת לפצות פה על ההתדרדרות המוסרית, הערכית של מפלגתך..."
"המדינה חשובה לי מכדי להיות קדוש מעונה, בטח בגילי".
"טוב שהזכרת את זה, אני שם את נפשי בכפי".
"שטויות" ביטל קדיש בתנועת יד. "לא יאונה לך כל רע. גם אם
ההפיכה תיכשל, כל פגיעה בך תגרום למשטר יותר נזק מתועלת, ומה
אתה בסך הכל עשית? אמרת אמת? שימשת מתריע בשער? אבל להצית את
האש - אתה תצית..."
"תגיד, קדיש. איך אתה כל כך בקיא בפרטי העניין?"
"ודאי שאני בקיא, אני בסוד העניינים, אני המועמד שלהם לראשות
הממשלה".
"של החונטה הצבאית?"
"כן."
"ומה לגבי מכתב השבעה, אותו מכתב ששלחו שבעה ראשי מפלגה לשעבר.
מדוע תמכת בהגליה שלהם למושבת העונשין?"
"משום שהם רצו להחליף דיקטטורה אחת בדיקטטורה אחרת. המאבק שלהם
בראש הממשלה היה אישי, לא אידיאולוגי. ובכל מקרה כשהמשטר יוחלף
נשחרר אותם לחופשי. וכעת יש סיכוי של ממש לכונן משטר דמוקרטי.
דע לך, דוסטרובסקי הוא אדם משכיל, עם תודעה ליברלית אמיתית.
נצר למשפחה שזיקתה למדינה היא שורשית ואיתנה".
"הרשה לי לפקפק בדבריך. את זה אפשר להגיד על כל אדם שמתכנן
לתפוס את השלטון. הרי גם כותבי מכתב השבעה הם רויזיוניסטים
מבטן ומלידה, בדיוק כמוך".
"בוא נמשיך לדבר הערב ב'קרחון'".
והם נפגשו בערב בפאב 'הקרחון'. ליד המדרגות, במקום מבודד, אך
רועש. שניהם היו רווקים. קדיש חי בגפו בחדר קטן שסודר לו
בבניין הפרלמנט. כמעט ולא החזיק ברכוש. ובן שיחו כאמור חי בבית
הוריו. זה הקדיש את חייו לענייני הציבור וזה הקדיש את חייו
ללימודים מאז שהיה ילד. הדבר הזה שקרוי חיים אמיתיים, היה זר
לשניהם.
הם הזמינו לעצמם כוסות בירה וקדיש החל מגולל בפניו את סיפור
חייו.
"נולדתי תשע שנים בטרם הוקמה המדינה, בעיר הבירה, להורים
משכילים ובעלי עמדות לאומיות אך ליברליות. מעולם לא נחשדנו
כגזענים או כלאומנים. בתור ילד הייתי יוצא לשחק עם בני המיעוט,
ואבי, שתרגם לשפתנו את ספר הקודש שלהם סיפר פעם לאחד מחבריו
שיבוא יום ותקום פה מדינה. אך אתם תחיו בה כמיעוט שווה זכויות.
ואתם תקחו חלק פעיל ואמיתי בבניינה. לימים למדתי משפטים,
והוסמכתי להיות עורך דין..."
בן שיחו מקשיב קשב רב, ולוגם מהמשקה שלו.
"אמור לי משהו, מדוע אתה תמיד נראה כל כך...עצוב?"
"כי זה...מצבי הקיומי. אין לי דרך לשנות זאת. אבל אני אגיד לך
משהו מעניין: זה מה שהכריע את הכף, בגלל זה אני מוכן לקפוץ על
הגדר. אין לי הרבה מה להפסיד".
קדיש מהנהן, יורד לסוף דעתו.
"על כל פנים", ניגש קדיש לעניין, "אין לך באמת מה להפסיד, כל
מה שאתה צריך לעשות הוא לעלות על בימת הפרלמנט, להתריע לעם על
ההפיכה, ולהתפטר".
"אבל הציבור יוקיע אותי על כך שאני מתעקש לסדוק את השגרה שלו,
את האופוריה שלו".
"אתה טועה, הציבור אדיש. הוא לא באמת נאמן לראש הממשלה והוא
ייקח ברצינות את אשר תאמר, זה יהיה אגב שינוי מרענן, הציבור
צמא לשינוי... ראה את העיתונות. בימים הרחוקים ההם היא השכילה
לבקר את השלטון, זוכר את השבועון 'ברית עולם'?"
בן שיחו מהנהן. "כן, הערכתי מאוד את העורך שלו".
קדיש צוחק. "אתה יודע, הייתי קורא את העיתון הזה בסתר".
"בכל אופן, אתה תזכה לכבוד ויקר. הלוואי ויכולתי לעמוד במקום
שאתה עומד בו כעת".
"תרצו להזמין עוד משהו?" הופיע לפתע מלצרית יפת תואר, שחומה,
גבוהה ובעלת עיני שקד.
"איך קוראים לך?" שאל אותה קדיש וארשת נבוכה על פניו.
"מאיה".
"תביאי לנו עוגת שוקולד עם זיקוק, אנחנו רוצים לחגוג".
עוד זה מדבר וזו מגישה את עוגת השוקולד.
"אבל הלוז של העניין, המהות שלו היא שההכרזה שלך תשמש עבורנו
נייר לקמוס. שריקת כיוון. לדעת לאן הרוח נושבת. מה העם באמת
רוצה."
ולראשונה הוא התחיל להשתכנע.











ה.
יום שני הגיע. השחר טרם הפציע.
"יום גדול היום" הוא אומר לעצמו. בשנים האחרונות הוא נהג לדבר
אל עצמו יותר ויותר.
הוא לבש את חליפתו בצורה המוקפדת ביותר שהוא היה מסוגל. לבש
עניבה שחורה, חולצה מכופתרת ומקטורן אפור.
השעה הייתה חמש לפנות בוקר. עלה על הרכבת הראשונה לעיר הבירה
כדי להימנע מהתעמרות של שותפים לנסיעה, הגם שזו הייתה תופעה
נדירה למדי.
"האם זו תהיה הנסיעה האחרונה שלי לפרלמנט?" שאל את עצמו.
השמיים עוד חשוכים. כמה קלים היו החיים כשלא לקח חלק בענייני
הציבור. הוא מביט בעיתון ביעף. הכל בסדר במדינה. החיים טובים,
הכלכלה משגשגת, המדינה חוגגת. ספורט, שעשועים, ידוענים...
בעמוד האחרון מסופר על ידוענית "הריונית".
"מעניין אם זה העיתון היחיד בעולם שכותביו כותבים בעילגות
בכוונת מכוון?".
"הכל בסדר במדינה שלהם", חזר על המשפט הזה מדי כמה שניות כתיבת
תהודה אנושית.
אבל היום יום גדול. היום הוא עומד לזעזע את אמון הסיפין.
הוא מדדה לבניין הפרלמנט בהילוכו הקופצני והמהיר. מטפס ללשכתו
הקטנה והצנועה ונשכב על המזרון. "לך בכוחך זה", הדהד המשפט
בחלומו. קם שוב בתשע בבוקר. בוקר צונן ודלוח עלה על עיר הבירה.

התיישב במקומו הקבוע במליאה.
"יש לנו אחלה ראש ממשלה שבעולם, הוא עומד איתן מול כל האויבים
שלנו...". "אדוני, זמנך תם", קטע אותו קדיש.
והנה הוא עולה לבימה.
"גבירותי ורבותי. כבוד הוא לי לעמוד מולכם היום. במעמד הזה,
בבית הזה". גינוני הכבוד האלה היו מתועבים אליו, אבל הוא השתמש
בהם כדי להרדים את הקהל ולרכך אותו. הסכנה הייתה שהוא יורד
בכוח עוד לפני שיספיק לומר את המסר שברצונו להעביר.
"ברצוני לספר לכם סיפור, גבירותי ורבותי". בשלב הזה רוב הקהל
שקע אל תוך כורסאותיו והעסיק את עצמו בעניינים אחרים.
"על מדינה, לא רחוקה מכאן. ובמדינה הזו היה ראש ממשלה שהלך
כנגד הדרג הצבאי. והדרג הזה - בערה חמשו להשחית". הוא חייך
חיוך מעושה בעודו שוזר את אצבעותיו ומשעין פרקי כף היד על דוכן
הנואמים.
"אי לכך ובהתאם לזאת, אני מודע לכם כי עומדת לפרוץ הפיכה צבאית
והמשטר הנוכחי נמצא בסכנת התמוטטות".
"בוגד" נשמעו קריאות מהמליאה. קללות הומטרו עליו מכל הכיוונים.

"הזוי, מה אתה עושה פה בכלל".
הוא מתיישב ומסתכל על פניו המופתעות של רובי, חברו לספסל
הלימודים. זה לוחש לו בשפתו: "עשית מעשה של טרוף". הוא רק
מהנהן ומרכין את ראשו.
כשסערת הרוחות החלה להתגבר, הוא ברח ללשכתו של קדיש וחיכה לו.
"עשיתי את המוטל עלי, כעת קבל את התפטרותי".
"אל תירא" עונה קדיש.
"אגב, איך היית כל כך בקיא במכתב השבעה?"
"כי אני כתבתי אותו, את כולו".
"מה יהא גורלנו כעת, אין לדעת".
"סור ללשכתו של דוסטרוסבקי. נדאג לך למקלט מדיני".










אפילוג
הוא נוסע במונית ללשכתו של דוסטרובסקי. אין לו זמן להשחית על
הליכה לתחנת הרכבת.
עולה ללשכה.
"כל הכבוד לך. כעת נעבור לשלב הבא. אנחנו נייצר תסיסה בקרב
הציבור ונפיץ לעיתונות עלילה לפיה קבוצה של אנשי שמאל רקמו
מזימה ביחד עם ראש הממשלה לפצל את המדינה לשני חלקים. חלק אחד
יהיה עשיר והחלק השני יכיל ריכוז גבוה של בני מיעוטים. בינתיים
ניצור גרעין של מפגינים נגד ראש הממשלה שאליו הצטרפו יותר
ויותר אנשים. בינתיים נבריח אותך מהארץ ונשריין לך מקום של
כבוד במשטר החדש"
דבריו של דוסטרובסקי נשמעו לו בעלי היגיון רעוע, אך הוא כבר
היה עייף מכדי להקשות עליו קושיות.
הוא חזר הביתה, שוב במונית. בינתיים שמע ברדיו על דבר התאבדותו
של ראש הממשלה.
"תחזיר אותי חזרה מיד".
"נו מה יהיה עכשיו? מישהו אחר יחליף אותו".
"נכון".
"שמת אותי ללעג ולקלס, בשביל מה התפטרתי אם כך?"
"אדוני, אתה אולי חס על התפקיד שלך בפרלמנט, אבל אני חס על העם
הזה, שלא ידע בין ימינו לשמאלו", הפטיר דוסטרובסקי.