בועז והאישה
מאת ערן כהן אבידן
המחזה כולו מתרחש בחדר. בחדר גבר בשנות ה-30 לחייו. צנום מעט.
יושב על כיסא ומביט מחוץ לחלון, מצפה למישהי. בחדר ישנם
ציורים. חלקים תלויים, חלקם מפוזרים על השולחן ועל הרצפה. רובם
דיוקנאות. הקהל נכנס לתוך החדר שלו. אין הרבה מקומות לשבת. הוא
לא מגיב לכניסתם. לחדר נכנסת אישה. יפה מאוד, נראת מעט צעירה
ממנו. הוא מבחין בה. היא מביטה בו לרגע. מחייכת.
אישה: וואו.
בועז: מה יש?
אישה: גדלת.
בועז: גדלתי?
אישה: כן. אתה עושה את זה כל פעם שאני מגיעה ואני עדיין לא
מצפה.
בועז מחייך.
בועז: תה?
אישה: אני אשמח.
הוא מוזג לה כוס תה. הוא יודע מה היא אוהבת. הוא מניח את התה
על השולחן והיא מתיישבת לידו, אך לא שותה ולא נוגעת בכוס.
התנועות שלה עדינות והיא לא מזיזה דבר בחדר. שניהם מתעלמים
לחלוטין מהקהל.
אישה: אז.
בועז: אז.
אישה: ספר.
בועז: מה יש לספר?
אישה: הרבה זמן לא נפגשנו.
בועז: הרבה זמן. מה איתך?
אישה: הכל טוב. כרגיל. מטיילת, מבקרת אנשים.
בועז: פגשת אנשים מעניינים?
אישה: המון. אתה יודע שאני מבקרת רק אנשים מעניינים. אבל ספר
קצת על עצמך! בשביל מה באתי?
בועז: על עצמי? מה יש לספר? עובד, חי. לא משהו מיוחד.
אישה: יש מישהי?
בועז: אין זמן. את?
אישה: פה ושם. שדים שאני פוגשת בדרך. לא משהו יציב.
בועז: איתך שום דבר לא יציב.
אישה: עדיף על כלום.
יש כמה רגעים של שקט. היא מביטה בו.
בועז: לא נגעת בתה שלך.
אישה: בועז.
הוא נרתע מעט למשמע השם שלו
אישה: למה באתי?
הוא מהסס
בועז: למה באת?
אישה: למה באתי.
בועז: אני יודע? רצית לדעת מה חדש. הרבה זמן לא נפגשנו.
אישה: בועז.
בועז: מה? אני יודע למה באת? שלחת מכתב ובאת. רצית לדעת מה
חדש.
אישה: שלחתי מכתב?
בועז: כן, שלחת מכתב. כתבת שהרבה זמן לא נפגשנו ואת רוצה לשמוע
מה חדש.
אישה: וזה הכל?
בועז: כן. שאת רוצה לשמוע מה חדש ואם מצבי טוב.
אישה: ומצבך טוב?
בועז: כן. כאילו לא רע. השתפר ממש. לאחרונה היו כמה עיניינים.
אישה: ובגלל זה באתי.
בועז: לא.. לא... זה לא. זה לא כמו פעם. באת סתם. לבקר. לדבר.
להעלות זכרונות. את יודעת.. מפעם.
אישה: מפעם. נחמד.
בועז: כן.
אישה: אז.
בועז: אז.
אישה: תעלה זיכרון.
בועז: להעלות זכרון?
אישה: כן. בשביל זה באתי, לא?
בועז: זכרון?.. לא עולה לי.
אישה: אני אתחיל. זוכר את הגלרייה הראשונה שלך?
בועז: בטח. את היית שם?
אישה: חיכיתי לך בצד. די התעלמת ממני.
בועז: באמת? כנראה התרגשתי מדי.
אישה: כנראה.
בועז. מצחיק.
אישה: מה?
בועז: לפני שבאת עלו לי כל כך הרבה זכרונות שלנו ביחד, ועכשיו
לא עולה לי כלום.
אישה: אתה זוכר אותי מהשירות שלך.
בועז: בטח. את היית איתי כמעט כל יום.
אישה: הזדקנת.
בועז: את לא.
היא צוחקת. הוא מחייך לרגע ואז מפסיק.
בועז: כן. כן אני זוכר אותך. כשעמדנו בשורה בהשבעה שלנו את
עמדת ממש מאחורי. ממש ליטפת לי את השיער.
האישה: כן.. תמיד היה לי נורא חבל שהסתפרת.
בועז: קצת הפריע לי להתרכז, את זוכרת? התחלתי לגמגם.
היא מחייכת
אישה: כן, אני זוכרת.
בועז: לא הצלחתי לחזור אחרי ההשבעה. ארבע פעמים הייתי צריך
להשבע. כולם חיכו לי.
אישה: בקטנה.
בועז: כן, בקטנה.
אישה: עזוב את הצבא. באמת אין לך מישהי?
בועז: מה..? אה.. לא. אין כלום. כאילו פה ושם אבל לא משהו
רציני.
אישה: אבל אתה כל כך יפה.
בועז: די.
אישה: אני רצינית.
בועז: המפקד שלי לא חשב שאני יפה.
אישה: שיזדיין.
בועז: הוא דאג להזכיר לי את זה כל יום כמעט. וגם בלילה לפעמים,
באימונים. היינו עומדים כולם שעות, מחזיקים את הנשק מעל הראש
והוא והיה מתקרב אלי פתאום..
בועז פונה פתאום אל אדם מהקהל ואומר לו בתקיפות ובשקט
בועז: אתה נוגע בי.
אישה: בועז.
בועז: (כמעט צועק) אתה נוגע בי.
בועז מביט בו עוד רגע ואז מסיר ממנו את מבטו
בועז: תודה.
אישה: בועז.
בועז: הוא נגע בי.
אישה: אף אחד לא נגע בך. אין פה אף אחד.
שתיקה לרגע
בועז: כן.
אישה: אתה קצת פסיכי, אתה יודע?
הוא לא עונה
אישה: אבל זה בסדר. בגלל זה אני אוהבת אותך.
בועז: לא נגעת בתה שלך.
היא לא עונה
בועז: בפעם הראשונה ששכבתי עם אישה את היית שם. את זוכרת?
היא שותקת לרגע
אישה: אני זוכרת.
בועז: את עמדת ליד המיטה וניסית להכנס. אבל לא היה מקום. היא
דחפה אותך מעלי. ואת עמדת והבטת. את זוכרת?
אישה: זוכרת.
בועז: ועם כל אנחה קטנה שלה את תופפת באצבע שלך על השולחן.
כאילו לא טוב לך. כאילו קינאת.
אישה: אתה יודע שתמות יום אחד.
הוא משתתק. מתחיל לאט לאט לתופף באצבעותיו על השולחן.
היא מדברת לאט. יודעת שהוא לא יעצור אותה.
אישה: יום אחד אתה תמות. ואף ציור ואף אישה לא יעצרו את זה.
וההווה יהיה אותו הווה שאתה חי בו. ואתה תרגיש את הנשימה
האחרונה שלך כשתחייה. תחייה בדיוק כמו שאתה חי עכשיו. זה
יקרה.
הוא מביט סביבו על הקהל.
אישה: אתה יכול לראות את הלוויה שלך, נכון? לא הרבה הגיעו. אף
פעם לא היית טוב עם אנשים.
הוא עובר במבטו על הקהל. אחד אחד. לפתע נעצר על מישהי.
אישה: מה אתה רואה? חברים?
בועז: אישה. אני לא מכיר אותה.
אישה: נפגשתם פעם ברכבת. קראת ספר שהיא הכירה. דיברתם כל
הנסיעה. חיבבת אותה. היא שמעה על המוות שלך דרך הפייסבוק.
בועז: המפקד שלי.
אישה: הוא כאן?
בועז: הוא כאן. שקט מאוד. מחכה לרגע בו הוא יוכל לעזוב.
כאן מוזמנים השחקנים לאלתר עם הקהל. בועז עובר על פני האנשים.
מדי פעם מעלה זכרון. לרוב חיובי, יומיומי, פשוט. האישה מוסיפה
פרטים מדי פעם. מזכירה לו כיצד הרגיש כלפי אנשים. בעיקר מזכירה
לו את מי לא חיבב.
בועז: אני בקושי זוכר אותם.
אישה: אתה לא יוצא מהבית.
בועז: כן.
אישה: אתה יודע שיום אחד תמות, כן?
בועז: כן.
אישה: תמיד נחמד להזכר.
בועז: כן.
היא מתקרבת אליו. הוא מתרחק. דממה לרגע.
אישה: רוצה לצייר אותי?
בועז מביט באישה מהקהל.
בועז: זוכרת את המ"מ? היא הייתה כל כך יפה. נראתה קצת כמוך.
אישה: צייר אותי. הרבה זמן לא ציירת אותי.
בועז מביט בה לרגע.
בועז: לא.
אישה: למה לא?
הוא לא עונה
אישה: אני לא יפה כמו פעם?
בועז: את כן.
אישה: אז צייר אותי.
בועז: לא.
אישה: למה לא?
בועז: אין לי כח לצייר.
אישה: יש כאן עשרות ציורים שלי.
בועז: זאת לא את.
אישה: אז מי זאת? המ"מ?
בועז: זאת לא את.
אישה: טוב. אל תצייר אותי.
שקט
בועז: יש לך קטע כזה. להזכיר לי שאני עומד למות.
אישה: "עומד למות". אתה נשמע כאילו זה יקרה מחר.
בועז: זה עלול.
אישה: אתה לא יוצא מהבית.
בועז: בכל זאת.
אישה: צודק. בכל אופן זה יקרה יום אחד.
בועז: אני יודע.
אישה: ובכל זאת תמיד נחמד להזכר.
בועז: אני לא יודע אם נחמד זו המילה שהייתי משתמש בה.
אישה: צודק. זה פחות כיף להזכיר לך כיום. כשהיית ילד היו לך
תגובות נפלאות. צרחות, בכי, מה לא.
בועז: איך את היית מגיבה אם אישה זרה הייתה נכנסת לך לחדר
באמצע הלילה?
אישה:  לא יודעת. מעולם לא היה לי חדר.
בועז: צודקת. את אוהבת לעבור בין חדרים. לבקר ילדים בודדים
באמצע הלילה. סוטה.
היא צוחקת ומלטפת את שיערו
אישה: רק את הילדים היפים.
בועז: תשתי את התה שלך.
היא צוחקת שוב
אישה: אתה חמוד. אתה יודע את זה?
הוא נרעד. מביט סביבו. היא מתקרבת. נצמדת אליו. מניחה עליו
יד.
בועז: לא עכשיו.
אישה: למה לא?
בועז: אני לא רוצה.
אישה: אתה אף פעם לא רוצה בהתחלה. אבל בסוף אתה תמיד קורא לי
לעוד.
בועז: לא עכשיו.
אישה: למה לא?
בועז: יש כאן אנשים.
אישה: אין כאן אף אחד.
היא מחליקה את ידה אל עבר קדמת מכנסיו. הוא קופא.
בועז: לא.
היא מסיטה את ידה חזרה ובוחנת אותו. נשארת קרובה מאוד.
אישה: אז למה אני פה?
בועז: כי רצית לדעת מה שלומי.
אישה: ומה שלומך?
הוא שותק
אישה: מה שלומך?
הוא שותק
אישה: יפה שלי.
היא מכניסה יד אל תוך מכנסיו. הוא נסוג מיד.
אישה: בועז.
בועז: לכי.
אישה: אתה קראת לי.
בועז: לכי!
אישה: תתפשט.
בועז: צאי לי מהבית.
אישה: אז אני אתפשט.
בועז: לא!
אישה: אתה מפחד?
בועז (לאדם מהקהל): תפסיק לגעת בי!
אישה (צוחקת): אין כאן אף אחד.
בועז קם ולוקח את כוס התה מהשולחן ומטיח אותה בקיר מאחורי
האישה. היא מביטה בכוס ובתה ושוב בבועז. צוחקת קצת.
אישה: אתה קצת פסיכי, אתה יודע את זה? אבל זה בסדר. בגלל זה
אני אוהבת אותך.
בועז (מתחנן): צאי.
היא ניגשת אליו. מניחה יד על החזה שלו
אישה: אתה מרגיש את פעימות הלב שלך? אתה יכול להרגיש את הרגע
שבו הן יפסיקו?
הוא מתחיל ליבב. היא מנשקת אותו במצחו.
אישה: אל תפחד.
הוא קורס על הרצפה ומתחיל ליבב.
אישה: אני איתך.
הוא מחניק צרחה קטנה.
בועז: (לוחש) לא רוצה.
אישה: מה?
בועז: לא רוצה.
אישה: לא רוצה מה?
בועז: (מייבב) למות.
אישה: אתה חייב.
הוא מתחיל לרעוד. פתאום צורח וצובט את עצמו. לבסוף שורט את
עצמו בחזה ומייבב בבכי.
האישה מבטיה בו. מלטפת את שיערותיו. נעמדת מעליו ומביטה בו עוד
כמה רגעים.
אישה (לוחשת): ילד שלי.
היא מביטה בו עוד רגע ואז פונה לכיוון הדלת. רגע לפני שהיא
יוצאת היא מביטה בו עוד פעם אחד. היא עוזבת.
הוא נשאר לבד ומייבב על הרצפה. אט אט היבבות נרגעות והופכות
לנשימות ומשיכות אף חלשות. הוא נשאר על הרצפה כמה רגעים. הוא
מעביר את המבט שלו על קירות החדר. לאט לאט הוא קם. מנקה את התה
שנשפך. הולך לקומקום ומחמם מים. הוא מכין כוס תה. מחזיק אותה,
עדיין רועד קלות. הוא מתיישב ליד החלון ומביט החוצה.

סוף.