[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נסטור שגיא
/
יום שמיני

תחנת אוטובוס באיזשהו מקום, באיזשהו זמן. מפוארת, גדולה. יש לה
שלושה מפלסים, אבל כל אחד מהם מתפרס למרחב כמבוך אינסופי. היא
נקייה בצורה מבהילה. משל איש לא היה שם מעולם. כאותם מלונות
בפיונגיאנג שעומדים מרוקנים מאדם ועובדיהם עובדים בהם מדי יום
ביומו. ואני הולך שם, אבוד. מחכה לאוטובוס האחרון שייקח אותי
הביתה. ביתי נמצא באיזושהי עיר בקרבת מקום. אני עוצר בדוכן של
משקאות חריפים. שותה כוס בירה אחר כוס בירה בזול. ראשי סחרחר
עלי ואני מניח אותו על הדלפק. שותה כוס אחר כוס. אינני אומר
דבר ופתאום המוכרן מורה לי להסתלק. "חשבתי שיש לכם תודעת
שירות". אני אומר לו ביבושת נונשלנטית. הוא ממצמץ בשפתיו ופוקח
את עיניו לרווחה. "אני מבקש ממך ללכת". הוא מגמגם. "הלקוח תמיד
צודק, לא?". הלקוח אינו תמיד צודק, אני יודע זאת אל-נכון. אבל
זה מספיק כדי לגרום למוכרן לאבד את העשתונות. אגלי זיעה
מבצבצים על מצחו ועל שיערו הקצוץ שמשוח בג'ל. הוא לובש חולצה
מכופתרת בצבע כסוף ואפודה בצבע שחור. כאילו יצא מתוך ספר הדרכה
למוכרני באר. הוא מהמהם איזה המהום בלתי מובן בפיו. נפשו
מתפרקת לרכיבים יסודיים. אבל אני איתן באדישותי. יושב על הכסא
ללא ניע. איני מזיז שריר ומישיר אליו מבט. ממש כמו אותו נזיר
בודהיסטי ויאטנמי שלא הזיז שריר בגופו שעה שהוצת באש המחאה.
"תלך בבקשה" הוא לוחש. מה רבים רחמי עליו. שמא באיזשהו קורס
לימדו אותו לסלק אותי ואת שכמותי והוא רק מקבל את ההוראה הזו
כמצוות חכמים מלומדה. בינתיים ברייה אלמונית אחרת מתיישבת
לידי: לדידי, איש חסר פנים וחסר זהות. מתוך רחמים אני פותח את
הארנק ומשלם כמה פרוטות.
אני הולך אל שולי המתחם. חולף על פני אולמות ריקים עשויים
משיש. יש לי יעד להגיע אליו. אבל איבדתי עניין מוחלט בתנועת
הזמן. ובשולי המתחם אני פוגש מכרים שכבר שכחתי את שמם ומשחק
עמם במשחקי קופסא. בסופו של משחק ארוך אני שואל אותם כיצד אגיע
אל האוטובוס שלי. "אין שום בעיה, לך דרך אולם הזהב".
ואני חוצה אולמות אחר אולמות ומבין שאלמלא ההדרכה שלהם לא היה
לי כל סיכוי להגיע אל מחוז חפצי.
ואני מגיע אל המסוף ואוטובוסים אַין. מביט בשעון ורואה שהשעה
ארבע ושאני נמצא בתחנה כבר עידן ועידנים. יום שמיני כבר נכנס
ואין כבר שום סיכוי למצוא אוטובוס לרפואה.
ואז אני פוגש שם מכרה ותיקה שדיברתי איתה רק בהנהונים
ובהמהומים לאורך השנים.
"את נוסעת לעיר שלנו?"
"כן."
"אני יכול לנסוע איתך?"
"לא." היא עונה ביבושת. יציבה כסלע, בדיוק כמוני.
"מדוע?"
"כי אינך מתנהג כבן-אדם."
"אני יודע מדוע את אומרת זאת: את טוענת שאני כפוי טובה, שנהגתי
בבוז ובמשטמה כלפי אותו המרצה. אבל אין זה נכון. הערצתי אותו.
אני האדם האחרון שאפשר להגיד עליו את זה..."
ולאחר שעה ארוכה של הוכחות חותכות ומשכנעות לטענה שהצגתי בפניה
היא נעתרת לבקשתי. לא משום ששכנעתי אותה, אלא משום שניצחתי
במלחמת ההתשה.
ואולם מפאת כבודי העצמי אני הולך כברת דרך ברגל אל מכוניתי
שחונה על מצוק הכורכר, אי שם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נקרופיל!

פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/3/17 8:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נסטור שגיא

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה