[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ריטה נוימן
/
רילוקיישן פרק 1

עזיבה, מעבר, ארץ חדשה  - רילוקיישן

ההרגשה שהתפזרה בי בשבועות הראשונים למגורים בעיר מונטריאול
היתה שפתאום, ללא הכנה מראש, מצאתי את עצמי, עם בעל ושני
ילדים, גרה בארץ זרה. כלומר לא הבנתי איך זה קרה לי פתאום. אבל
זו היתה רק הרגשה שייתכן שנבעה מתוך ההלם והשוק של המעבר.
תחושה שאני מסתכלת על עצמי מבחוץ. אני צופה בעצמי ובבני
משפחתי, נתלשנו והושמנו במקום חדש.

הילה, אישתו של דני, בחור שהתחיל לעבוד במקום עבודתו של איתן
זמן קצר לפני שנסענו, אמרה לנו לפני שנסענו "תתכוננו לטלטלה
שתעבור על המשפחה". טלטלה. אני זוכרת שכשהקשבתי לה. חשבתי איזו
מילה יפה זו, טלטלה. אני זוכרת שחשבתי על זה הרבה בימים
ושבועות שחלפו מן המפגש שלנו איתה ועם דני. גילגלתי את המילה
שלה על הלשון.

טלטלה. דני והילה חזרו לישראל לאחר שחיו מספר שנים כסטודנטים
במונטריאול התחתנו וילדו שם שני ילדים. הזמנו אותם ערב אחד
אלינו הביתה כדי לשמוע מהם על העיר ועל המדינה. הם דיברו
וסיפרו ואני נתקעתי עם המילה טלטלה. ריחפתי קצת כשהם אמרו שזה
ממש קשה להגיע למונטריאול בחורף.
"מילא להגיע בקיץ, זה קשה מספיק, אבל בחורף?!", הילה אמרה
"ועוד בפברואר, כשכל השלג כבר נורא מלוכלך ושחור. והמדרכות.
בשכונת NDG אין ביכלל מדרכות. כלומר יש מדרכות אבל הן מלאות
שלג ולא מפנים אותו כמו שצריך ואיך תלכי שם עם עגלה?. תראי לי
את העגלה שלך. אני מתכוונת לגלגלים. אולי?!. הם נראים גבוליים.
אם הגלגלים היו גדולים יותר יכולתי להבטיח לך שיהיה בסדר".

איך אפשר להתכונן לטלטלה? אני לא יודעת אם ניתן באמת להתכונן.
אולי אפשר להיות מעט יותר מוכנים מאחרים לקבל אותה. להבין את
הטלטלה, לתת לה לקחת אותנו עם הגל הגבוה ללא התנגדות אולי ככה
זה יותר קל אחר כך כשהוא מתנפץ אל החוף. ייתכן שאפשר להתכונן
להרפות מן האחיזה בכל התפיסות והעמדות שאנו מגיעים איתם
וכשמרפים ניתן לנשום עמוק יותר את החמצן השונה הזה השייך למקום
אחר.

אנחנו מדברים עם הילה ודני על בתי ספר. השאלה לאיזה בית ספר
לרשום את עומר הבן הגדול שיגיע לגן חובה שבמנוטריאול הגיל הזה
שייך כבר לבית ספר. במונטריאול קוראים לשכבת גיל הזו k, קיצור
ל kindergarten. דני אומר לנו שבבית הספר היהודי הפרטי שבו הוא
התנדב במסגרת לימודי התואר הראשון שלו בחינוך לא יזמינו את
עומר. "לא כדאי לכם לרשום אותו לשם. ההורים שם כולם רופאים או
עורכי דין והם לא יזמינו את עומר אליהם הביתה. לא יהיו לו
חברים אחרי שעות בית ספר", הוא אומר בהחלטיות ומשתתק. אני לא
יכולה לקבל את מה שהוא אומר. זה פשוט לא נשמע לי נכון. איך זה
יכול להיות. מה זאת אומרת הם לא יזמינו אותו. הם לא מכירים
אותו. הילד הזה. בטח שהם יזמינו אותו. הוא מקסים. בישראל כל
הילדים מזמינים אותו. נלחמים עליו יש לומר. אין לו רגע פנוי.
כל הזמן שלו נע בין מפגש למפגש או חוגים. על מה הוא מדבר. אני
לא מצליחה לקבל את דבריו כפי שהם למרות שבדיעבד יסתבר שהוא
צודק. קשה לי להתמודד עם המציאות כפי שהוא מציג אותה. "אבל
למה?", אני רוצה לשאול ולא שואלת. איתן יתקשר בכל זאת למנהלת
של בית הספר הזה וינסה לתאם איתה פגישה ולא יצליח. היא לא
תאפשר לו אפילו לתאם איתה פגישת היכרות. בתחילה אנחנו לא נבין
שזה מה שהיה שם. בתחילה אנחנו נחשוב שהתאריכים שבהם הוא מגיע
לבקר במנוטריאול כנראה לא מתאימים לה. אחרי שנגיע למונטריאול
ונשמע סיפורים על ראיונות הקבלה שלה שהם בעצם ראיון ההורים
וקבלה שלהם וכתוצאה מכך של הילדים, אנחנו נבין יותר את
התמונה.

דני אומר לנו "בבית הספר היהודי הזה הם יהודים עשירים מפעם. הם
לא התעשרו לא מזמן כמו בבית ספר אחר שאני אמליץ לכם להיפגש עם
המנהל. בבית הספר הזה שבו התנדבתי, היהודים עשירים כבר הרבה
דורות וזה משהו אחר שם".
דני נותן לנו מספר טלפון של זוג חברים שלהם שגרים בשכונה שהם
ממליצים עליה, שכונת NDG. איתן רושם מיד את מספר הטלפון בצורה
מסודרת לתוך פנקס שהכין.
"אבל הוא, ירון, הוא די מיזנטרופ", דני אומר כשהוא מסתכל באיתן
המסיים לכתוב את הספרה האחרונה.
"למה אתה מתכוון?" אני שואלת בחשש כי התיאור אינו נשמע
אופטימי.
"טוב, הוא קצת שונא אנשים כזה. הוא לא אוהב חלק גדול
מהאוכלוסייה".
אישתו של דני מנידה בראשה כחוככת את התיאור של דני בראשה. אחרי
כדקה היא אומרת "טוב, אל תגזים". היא לא נשמעת משוכנעת או
משכנעת. אני מתארת לעצמי שאנחנו נעשה שימוש במספר הטלפון הזה
רק אם ממש נצטרך, במקרה חרום כלשהו. אולי גם אז לא.
הם עוברים לדבר על רכבים. הם ממליצים מאוד על רכב all weel
drive הם אומרים שבקנדה אי אפשר להסתדר עם רכבים רגילים. "זה
בגלל השלג. חייבים all weel drive".
איתן אומר "זה נורא יקר" ואני שומעת את הדברים שהוא לא אומר -
אנחנו לא נקנה רכב כזה ולא משנה מה כי אחרת לא נעמוד בתקציב
שאני מכין. אנחנו נצטער על זה בעתיד אבל לא ניתן להבין זאת
בזמן ההווה. אני לא רוצה לקבל החלטות בנושאים שאינני מבינה בהם
כמו רכבים. "אני אמרתי לאיתן שננסה להסתדר בהתחלה עם רכב אחד.
נתחיל עם רכב אחד ונראה בהמשך אם באמת צריך עוד רכב", אני
אומרת לדני ולהילה שמסתכלים בי בעיניים פקוחות מדי ונוגות מדי.
דני אומר "שלא תחלמו להסתדר עם רכב אחד. חייבים שני רכבים או
שאורלי תהיה תקועה כל החורף בבית". אני חושבת, על מה הוא מדבר?
והוא לא מבין שיש לנו תקציב?. לפני שדני והילה נעלמים אל האופק
הם מוסיפים "מה שלא יהיה, תזכרו שבקיץ מונטריאול הכי יפה ותחכו
לקיץ". הם לא זכרו להוסיף שהקיץ הוא קצר.
עברו מספר חודשים קצר בין רגע ההחלטה לרגע בו היינו ממש שם.
כשהיינו כבר שם, אני נותרתי עם השאלה המנקרת איך זה קרה בעצם.
איך הגענו ליבשת אמריקה בחלקה הצפוני דווקא ולמחוז קוובק ולעיר
מונטריאול (פירוש שמה הוא ההר המלכותי, על שם ההר שסביבו נבנתה
העיר) מכל המקומות בעולם דווקא ?. אולי המונטריאולים או הקנדים
לא יבינו את השאלה או יעלבו, אבל בכל יש צורך לשאול כי בכל זאת
יש את העניין הזה של מעט צפונה ומזרחה מדי על הגלובוס. זאת
אומרת מה עם אירופה למשל?. בשלב מסוים הפסקתי לשאול איך והאם
זה קרה לנו או אנחנו גרמנו לכך לקרות. אני יודעת שהיו מספר
התרחשויות שהיו צריכות לקרות, מצבים וסיטואציות שתרמו, הובילו
או שימשו זרז שנשב בטיסות ההן שמסלולן היה תל אביב  - פריז -
מונטריאול.
כשהגענו למונטריאול היו ברשותינו טיסות חזרה לכולנו, מוגבלות
בזמן של שנים עשר חודשים מיום הרכישה, כיוון שאז היה יותר זול
לרכוש כרטיסי הלוך ושוב מאשר טיסות כיוון אחד. לא היינו אמורים
להשתמש בכרטיסים האלו ולא דיברנו עליהם, אני ואיתן, אף לא מילה
מלבד יום אחד שעתיד להגיע לאחר כשנים עשר חודשים שחלפו מן היום
בו הגענו.
"את יודעת שפג תוקפם של הכרטיסים?".
אני מסתכלת בו מבולבלת לא יורדת לסוף דעתו.
"מה?" מה מנומנם כזה של רק לא מזמן קמנו, שבת היום, על מה אתה
מדבר בדיוק ולמה אתה דורש ממני ריכוז גבוה בשעה הזו. שוב פעם
שי העיר אותנו מוקדם מדי. הוא בטח לא מבין ששבת היום.
"פג התוקף של הכרטיסים בכיוון חזרה, נו את יודעת, כשקנינו
כרטיסים הלוך ושוב מישראל לכאן וחזרה", הוא יאמר ויסתכל בי
והלב שלי ירעד מעט וצל בלתי נראה כמעט יעבור על פני. האף ירעד
בקצהו ורק אני ארגיש בכך. אני לא יענה לו, רק הראש שלי יתנדנד
לו מעלה ומטה, יהנהן תשובה.
רב ההתרחשויות בחודשים שקדמו לעזיבה כמעט ונמחקו לי מהזיכרון
כאילו בחר משהו לעשות עליהם שיפט דליט. האירועים זכורים לי
כתלושים ולא מחוברים כאילו נלעסו והפכו עיסה דביקה ולא ניתן
להתייחס עוד אל המרכיבים בנפרד, כמעט כמו בבוקר אפוף של האנג
אובר לאחר לילה של שתייה ללא סוף. אף על פי כן, מספר אירועים
שקרו בתקופה ההיא, כן קיימים ועומדים שם בזיכרון. האירוע מתוך
רצף האירועים שלא נמחק ובלתי אפשרי לו להמחק הוא מותה של סבתי.

הבוקר שבו אבי מתקשר להודיע שהיא נפטרה בלילה שעבר. איתן עונה
לשיחת הטלפון המוקדמת ואני עדיין במיטה לא הצלחתי להרים את
עצמי לענות לצלצול המשכים שהגיע מוקדם. אני שומעת מן החדר שינה
בעודי במיטה את הבכי שלו לאחר שהוא מסיים את השיחה ומחזיר את
הטלפון האלחוטי למקומו. לאחר מכן הוא מנסה להסביר לי מה אמר לו
אבי. הכעס שעלה בי וגאה כגל איום באותם רגעים על הרופא שהיא
הלכה אליו ערב קודם לכן. הרופא קר הרוח שהודיע לה באותו ביקור
שיהיה צורך לכרות את שתי רגליה עד גובה הברך אם היא רוצה
להמשיך ולחיות. ככה פשוט, בלי שום הכנה מוקדמת וללא שום ריכוך
העובדות הקשות, הוא הנחית עליה את הנתונים, ענייני תמציתי וחסר
אלמנטים של רגש. נזכרתי בשיחה שהייתה לי איתה בטלפון יומיים
לפני כן כשהיא התקשרה ובעצם נפרדה ממני. היא אמרה "אורלי אני
רוצה להגיד לך תודה על הכל". סגרתי את הטלפון והתחלתי לבכות
אחרי שנרגעתי נותרתי עם תחושה מבשרת רעות ומנגנון הדחקה שהתחיל
לעבוד במרץ. הדחקה של התחושה המבשרת רעות הזאת למקום שבו לא
אצטרך להתמודד איתה. המחשבות הראשונות והבלתי הגיוניות באותו
בוקר שהלוואי והיום הזה לא היה מתרחש והלוואי והזמן היה עדיין
אתמול. הלוואי שהייתי מתעוררת שוב רק אתמול בבוקר ולא היום.
אחר כך הייתה  הלוויה והצורך להתמודד עם לראות את הגוף של סבתי
מיטלטל בדרך האחרונה שלו אל הקבר. למרות שכבר לא כאב לה וסוף
סוף היא לא חשה שום כאב, אני לא יכולתי לסבול את הטילטולים
הללו באלונקה הזו שסוחבים אותה בה אל הקבר ומתחלחלת שהם
מכאיבים לה. סבי, יחזקאל, שזורק לעברי אחרי שקוברים אותה ואחרי
שהאנשים שהגיעו ללוות אותה כבר פנו לכיוון מגרש המכוניות
והתרחקו ונשארנו רק שנינו ליד החלקה, הוא מצדה האחד ואני מן
הצד השני, "אז כבר אין לכן סבתא" וההכרה המעציבה שהוא צודק
ואין לי שום דבר שאוכל להגיד מלבד "נכון" שבקושי זוחל מהפה שלי
החוצה לעברו ונתלה באוויר מול האבחנה שלו שאני מבינה היום ולא
הבנתי אז שנאמרה בכאב.
אני יודעת שהעובדה שסבתא נפטרה, על כל הכאב הכרוך בכך, שיחררה
אותי מן המחויבות שהרגשתי להשאר בישראל בגללה ובשבילה. כשהייתי
צעירה מאוד היא נהגה לומר לי "את יודעת אורלי, אם תרצי יום אחד
לעבור לגור באוסטרליה ויהיה לך טוב שם, תדעי שאני אהיה מאושרת
בשבילך". היה לה לב ענק לסבתא שלי והיא אף פעם לא שמה את עצמה
במרכז ומעבר לכל היא רצתה שיהיה לי טוב. זהו משפט שהיא חזרה
עליו פעם ועוד פעם עם השנים כאילו הלב ניבא לה דבר מה שאני לא
ידעתי עדיין אבל היא כבר הבינה. למרות שהיא נהגה לומר זאת
בעבר, במצב הבריאותי שבו היא הייתה לא הייתי עוזבת אותה ככה
ופשוט אומרת להתראות ועוברת לגור בארץ אחרת.
ערב אחד, באחד מערבי יולי החמים, בערך כחודש לפני שהיא נפטרה,
אנחנו יושבים ארבעתינו לאכול ארוחת ערב שנדמית בתחילה כרגילה
וסתמית עוד אחת מאוסף של ארוחות ערב שאכלנו עד אז ונאכל בהמשך.
בכל זאת הייתה הארוחה הזו שונה מקודמותיה, משאר הארוחות, עומדת
נפרדת גם מאילו שיגיעו, מבדילה פשוט כי לעולם לא אשכח אותה ואת
כל השאר שכחתי. ישבנו סביב השולחן הגדול שמשקיף על הטלוויזיה,
איתן יושב עם הגב לקיר ואני מולו, עומר יושב מימינו של איתן
ושי יושב בכיסא התינוק הגבוה לשמאלי. בדיוק התיישבתי מתנשפת
מסתכלת על הצלחת שלי ושולחת יד לאחוז במזלג.
"מה דעתך לעבור לגור במונטריאול לשנתיים?" איתן פונה אלי וזורק
את השאלה הזו חצי מחייך ואני לא יודעת אם הוא רציני או צוחק.
"אתה צוחק איתי נכון?".
אני שואלת המומה. מבינה שבעצם הוא כנראה חיכה לרגע המתאים
הערב בכדי לשאול. רגע לפני שאני מתכננת לטעום את האוכל. פעולת
ההרמה של המזלג וההורדה שלו. אני מיד מרגישה מותקפת וקצת
מרומה. הוא יכול היה להגיד לי משהו בטלפון במהלך היום, או מיד
כאשר נכנס הבייתה, או כאשר התעסקנו במטבח כדי להכין את הארוחה.
הוא בוחר דווקא ברגע שבו אני מנסה לסדר את הנשימה שלי ורק רוצה
להכניס משהו לפה כדי להרגיע את קולות הרעב המוזרים שהבטן שלי
משמיעה בשעתיים האחרונות. אני מבינה שרגע מתאים לאחד אינו רגע
מתאים לאחר והיכולת להתאים רגעים כאלו היא יכולת נדירה. שרירי
הפנים שלי בוודאי מביעים מספר דברים שאפילו לי עדיין אינם
מובנים אני רק חושבת כמעט מיד שכנראה זו התשובה. כנראה
שהאפשרות שהשאלה שלו טומנת בחובה, היא המענה לתפילות שלי
בחודשים האחרונים למצב שישתנה. אני יודעת כבר אז באותו הרגע
שהוא שואל שזו הדרך שאנחנו צריכים ללכת בה. כן. המצב הכלכלי
היה גורם.
שלוש שנים קודם לכן עברתי ניתוח גב בעקבות פריצת דיסק. לאחר
שחזרתי לעבוד פוטרתי ומאז לא חזרתי לעבוד. שרירי הגב שלי הוכו
בתדהמה כשניסיתי לחזור לעבוד לאחר הניתוח. למעשה כשפוטרתי זו
היתה גם ואולי בעיקר הקלה. קיוויתי שעם הזמן הגב שלי יחזור
לעצמו ובנתיים, עד שזה יקרה, חזרתי לסיים את לימודי התואר השני
שהפסקתי בעקבות הניתוח. בנוסף החלטתי להיכנס להריון שני וללדת.
המצב הכלכלי שלנו בעקבות ההחלטות האלו לא היה מזהיר. בגלל
הלידה המתקרבת מכרנו את דירת שלושת החדרים שבה גרנו ועברנו
לדירת ארבעה חדרים רק כדי להבין, לאחר המעבר,  שאנחנו לא
עומדים בתשלומי המשכנתא. כלומר שילמנו, אבל כל חודש נכנסנו
למינוס הולך ומצטבר בבנק. אני טיילתי באותה התקופה עם שי בעגלה
והתפללתי לנס. הייתי מיואשת מהמצב ולא ידעתי איך להתמודד איתו
אלא בדרך הזו; לדחוף עגלה ברחבי השכונה ולבקש נס מהשמיים, יום
אחרי יום. מעולם לא מצאתי תשובה סופית וברורה לשאלה בדבר קיום
אלוהים אבל משום מה, בניסים, אני מאמינה. באותו הערב המדובר,
איתן התיישב מולי ושאל את השאלה שלו על הרילוקיישן. מיד לאחר
שהוא סיים לשאול חשבתי שזה חייב להיות הנס שהתפללתי אליו.
לדעתי מאותו רגע ואילך החלה פנייה לכיוון מסוים. המסלול החל
להתעקם, לקבל זוית סטייה מן המסלול הקודם שהיה בו. בדומה
לדיווח על אסטרואיד שסטה מן המסלול שלו ועומד להתנגש עם כדור
הארץ, כך גם אנחנו סטינו מן המסלול שבו היינו ועברנו לאחר, כזה
שבו אנחנו עתידיים להתנגש עם יבשת אחרת ומדינה זרה לנו. לאחר
שאני אגיד "אני חושבת שכן", איתן יסע למונטריאול עוד פעמיים
לפני שתיפול החלטה סופית. בעשרים ושבע באוגוסט אנחנו נקבור את
סבתא. באוקטובר אנחנו נחליט שאנחנו עוזבים ואז תתחיל התארגנות
מהירה ובהולה כי אם התשובה שלנו חיובית, ביקשו מאיתן שנגיע לשם
דחוף ככל האפשר. אם אפשר שנגיע בתוך שלושה חודשים כלומר שננחת
שם בינואר. כיוון שלא הצלחנו להתארגן כל כך מהר הם הסכימו לתת
לנו עוד חודש ערכה. לא ידעתי אז להעריך מה פירוש לנחות בחודש
ינואר במונטריאול. לא ידעתי שהדחייה פרושה היה שלפחות חודש
ינואר נחסך מאיתנו. אנחנו נגיע למונטריאול בחודש פברואר. הם
ויתרו על ינואר. עדיף היה, אם נהיה כנים, להגיע בקיץ. זה לא
שמי שמגיע בקיץ, בחופשה יודע להעריך את זה. אנשים מעדיפים
להגיע בקיץ כדי שהילדים לא ינחתו באמצע שנת הלימודים וכן הלאה.
העניין הוא שבארצות שבהן החורף הוא אתגר טבע אמיתי וכולל שלג
ומינוס מטורף, להגיע בחורף או בקיץ זה משמעותית שונה ויכול
לגרור אחריו שרשרת של חוויות שליליות או חיוביות. בדיעבד, אני
יכולה להגיד אם אני מסתכלת על חצי הכוס המלאה - ויתרו לנו על
ינואר - ואם אני מסתכלת על חצי כוס הריקה - נחתנו במונטריאול
בפברואר לתוך סופת שלג.
החודשים הבאים לפני העזיבה חולפים במהירות שיא. עומר מקבל
שיעורים פרטיים ממורה מאוד ידידותית ונעימה, עולה מאנגליה
שמגיעה אלינו פעם בשבוע ומשתדלת ללמד אותו בלי שירגיש לחץ. חלק
מן השיעור הם משחקים בכדור והיא מלמדת אותו מושגים בסיסיים.
בהמשך הוא יודיע לכל השואל שהוא יודע כבר אנגלית כי קיבל
שיעורים פרטיים בישראל למרות שבפועל הוא ידע רק מספר מילים
ואולי משפט אחד. איתן נוסע לחפש בית ספר או דירה ואולי גם
מעילים לחורף וחוזר ללא מעילים וללא דירה ועם רשמים לא טובים
מבית הספר. הוא מתקשר אלי ואנו מנהלים שיחת טלפון מוזרה.
"תקשיבי, הבית ספר לא נראה לי מתאים".
"למה?" אני שואלת בתוקפנות כי לא ציפיתי לזה וכי אין לי כיוון
אחר לבית ספר.
"הילדים נראים עצובים והמדים שלהם אפורים כל כך שזה עשה לי ממש
לא נעים. אני לא יודע להסביר למה זה השפיע עלי כל כך אבל המדים
שלהם ממש מכוערים. חוץ מזה המנהל גם לא היה משהו. הוא שאל אותי
אם אנחנו נוכל לעמוד בתשלום של שכר הלימוד והסתכל עלי במבט
עקום".
אני יכולה רק לדמיין איך זה העמיד לאיתן את השערות במקום
(השערות שמכסות את הגב שלו כי על הראש כבר מזמן אין לו), כי
הלחץ העיקרי שלו הוא היכולת שלו לפרנס אותנו שם והמשכורת שלו
עדיין לא נקבעה סופית ולכן אינה ידועה לו ולא ברור אם היא תענה
על הצרכים. אף פעם לא היו לנו דרישות יתר ותמיד הסתפקנו במועט.
הוא יכול לסמוך על התכונות האלו שלנו אבל לא נוכל להתמודד עם
פחות ממה שנצטרך לצרכים הבסיסיים, בעיקר לא לאור המאמץ הגדול
הכלכלי והפיסי שיושקע במעבר למקום חדש.
כשאיתן חוזר אני אומרת לו שהילדים נראים מאוד חייכנים בחוברת
מלאת התמונות שהביא מבית הספר היהודי הזה ולא נראה לי שהוא שפט
נכון את מה שראה.  הוא מסתכל בי במבט תמה ולחוץ ואומר "אבל את
בטח מבינה שהצלם אמר להם לחייך לתמונה?". אני מחייכת אליו כי
סתם ניסיתי להתבדח איתו כי יש לי חוש הומור מעוות כזה והוא לא
קלט ועיניי פוגשות את הלחץ שלו המופרש ממספר בלוטות שאני לא
מכירה בשם.
"המנהל הזה סיפר לי שהוא בדיוק קיבל זוג כריטיסי טיסה לברבדוס
מהורים שהילד שלהם לומד בבית הספר. הוא ממש השוויץ בזה".
החיוך יורד מהפנים שלי.
"אנחנו לא נוכל לתת לו כאלו כרטיסי טיסה" אני אומרת בטון יבש
וקורקטי. "הוא יצטרך להסתפק בשכר הלימוד".
בית ספר יהודי נראה בזמנו כאפשרות הכי פחות מאיימת. האפשרות
הפחות מלחיצה כי בכל זאת כולנו יהודים לא? ואנחנו ישראלים הם
בוודאי יקבלו אותנו בגאווה חשבתי. אנחנו בכל זאת שומרים להם על
המולדת לא?. חוץ מזה עומר ימשיך ללמוד עברית והמשמעות תהיה
שלפחות במקצוע אחד הוא יהיה הכי טוב, לעומת שאר המקצועות
שוודאי יהיה הכי גרוע בהם עד שיצליח להדביק את הפער אם יצליח
כי אולי כבר נחזור עד אז. בבית ספר יהודי הוא ילמד גם על החגים
והמסורת ולא ירגיש כאילו נשלף מתרבות אחת ונזרק לאחת שאינה
מוכרת לו בשום רובד.
"נוכל לתת לו כרטיס אוטובוס אם הוא רוצה" איתן אומר בגיחוך.
אני חושבת שמשום מה הבדיחות של איתן אף פעם לא מצחיקות אותי
וחיוך מריר עולה על פני ואני מנענעת לא עם הראש.
יום אחרי שאיתן חזר וסיפר שהקור הוא עז וחודר, אני הולכת
לקניון בכוונה לרכוש לפחות שני זוגות מכנסיים חדשים, ובעיקר
חורפיים שיתאימו לחורף הקנדי. אחרי הלידה אף מכנס מהמכנסיים
הישנים שלי עדיין לא עולים עלי. אין לי ברירה למרות שחיכיתי
לרגע האחרון וחשבתי שאחזור למידה שלי, מידות הגוף שהייתי לפני
ההריון, זה לא קרה והגיע הזמן להיות מציאותיים ולהתמודד עם
מידת האגן הרחבה יותר. בחנויות הישראליות הסחורה באותה שנה היא
בפיגור אחרי האופנה העולמית כפי שאני עתידה לגלות ונמכרים
בעיקר מכנסיים רחבות. מכנסיים רחבות לכל אורכן ובעיקר בקצותן,
בקצוות הן ממש מתנפנפות אפשר לומר. אני עדיין לא מבינה עד כמה
מגוחך אראה, כשקצות המכנס ינגבו את השלג, או כשאנסה להכניס את
השוליים הרחבים מדי של המכנס למגפי השלג. לא סתם אומרים ברומא
היה כרומאי הבנתי שנים קדימה. צריך להקשיב לביטויים הללו ששרדו
את השנים כי יש בהם חוכמה של הזמן, חוכמה של דור המנסה להקנות
אותה לדור ההמשך, להקל עליו. בדיעבד לא הייתי צריכה לקנות שום
פריט לבוש חדש בישראל. הייתי צריכה לחכות ולקנות בגדים רק
במונטריאול, לפי הצורך ולפי צו האופנה הנהוג בה הקשור גם
בהכתבת תנאי מזג האוויר והתרבות השונה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סמים!

פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/3/17 19:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ריטה נוימן

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה