"רגע רגע, כולן להירגע, יש לי רק יד אחת לכתוב, בסוף אני אגיע
לכולן".

אוף איזה נודניקיות. בכל פעם שאני מתיישב לכתוב, הן מתקיפות
אותי באלימות. כמו חיות  בגן החיות שהשער נפתח מעליהן, הן
ממהרות לצאת מכלאן ואני לא יכול לעמוד בזה כשמחשבותיי צובאות
כולן בבת אחת, נדחקות צפופות מאחורי שפתיי ובקצות אצבעותיי.
אצבעותיי צרות מלהכיל את כל שמתרחש בעולם הפנימי. יש פעמים
שאני פשוט לא מסוגל יותר להחזיק מעמד ובורח למקומות אחרים. אני
ממציא את הכלא, ממציא את רמי שנלקח לצינוק ואיך שהוא מתכונן כל
יום למפגש עם עצמו. אני יודע שכל אלה הן בריחות נלוזות
מהדברים
האמיתיים שיכולתי לכתוב אבל אין לי ברירה. פעם אחר פעם
אנימובס. מעטות הפעמים שהכתיבה לא מסתיימת עם טעם של תבוסה.
תחושת התבוסה מוכרת לי היטב והיא נוטעת בי ייאוש. אני מובס בכל
פעם שאני יוצא מפגישה אצל הפסיכולוג. אני מובס בכל פעם שאני
מעלה בזכרוני את התמונות האיומות ביותר שתוכלו להעלות
בדמיונכם
של אמא נופלת בסלון. אני מובס לאחר כל שפיכה. יש סיגריות
שאחרי
שהן נגמרות אני משפיל את עיני ונמנע מלהסתכל בפנים של קנה
הנשימה. אני מוצא את עצמי מתנכר אל האיברים חסרי האונים
שמתחננים בפני שאפסיק להכריח אותם להילחם בעשן. הנאדיות
בריאות
מסתכלות עלי כמו שמסתכל ילד חסר אונים על אבא ושואל אותו בלב
"למה עשית לי את זה?". וכמו אבא שלי גם אני, יודע שאכזבתי
אותן
שוב. אבל אין ביכולתי לשבור את ההרגל. ההרגל הוא זה שמביס
אותי
בכל פעם מחדש.

הרגלים הם אחד מהאוייבים הנוראיים ביותר שיש לו לאדם. בכל
מסעותיי הפנימיים לא יכולתי להבין כיצד זה מתרחש שאני מבצע
פעולות מכח ההרגל שאינני חפץ בהם ומתעב אותם בכל ליבי. הכתיבה
היא הרגל כזה בפעמים שהיא דומה לאוננות. בפעמים שאני כותב
במקום לעשות מעשה. הכתיבה היא משחק חם קר שאני משחק עם עצמי,
לפעמים פורצת את החומה שמסתירה ממני את עצמי ולפעמים היא בונה
בעצמה את החומה.

בקשרים שלי עם אנשים, המשחק הנוראי הזה נוכח כל הזמן. אני
בונה
את החומות ופורץ אותם כל הזמן כאילו היתה זו עוד פעולה
מחזורית
של  מטאבוליזם בגוף. מנגנון פיסיולוגי בלתי רצוני שאין בידי
להתערב בו. כשהדם מתחיל את דרכו מהלב במורד הגוף והוא עשיר
בחמצן, הוא נוסע דרך העורקים ומגיע עד לנימים הקטנים שעוטפים
את התא. התאים ממתינים לחמצן שהוא נושא בחובו כמו גוזלים
שמצפים בפה פעור לאמא שליקטה עבורם מזון. מולקולות החמצן
חוצות
את ממברנת הנימים, משייטות על הנוזל הבין תאי ונסחפות במורד
מפל הלחצים אל תוך התא. הדם ממשיך בדרכו אל הכליות ומוסר להן
את הפסולת שאסף בדרכו, עולה אל הלב לקבל אספקה חדשה של חמצן
וחוזר חלילה. לפעמים אני מרגיש כלוא באותה מחזוריות ממש, בתוך
ההרגלים שנתהוו אצלי במרוצת השנים.

אני רוצה להיות מאושר. בעיקר אני רוצה שקט. להצליח לשמוח
למרות
הילדות שהיתה ודלתותיה שננעלו בפני. למרות שתי אהבות שהיו
וגוועו לאיטן. למרות המוות שמחכה בסוף הדרך ויונק ממני רוח
חיים כבר עכשיו. אני רוצה להיות מאושר דווקא בגלל ארעיות
החיים. אם לחיים לא היה סוף זה לא היה לי דחוף כל כך.

יש דברים שיש בידי לשנות ויש כאלה שהם מעבר להישג ידי, כמו
אמא
ואבא שגוועים לאיטם. אם הייתי יכול אבא, הייתי מותח את עורך
במו ידי ולא נותן לזמן להעציב אותך. יותר מהכל אני שונא לראות
אותך מתעצב. אתה בשבילי כמו ילד הרבה יותר מאשר אב. תמיד
הייתי
צריך להגן עליך ועל אמא שלא ייפלו פניכם, אף פעם לא היה לי
מקום לעצמי להישען עליכם. זה היה אמור להיות בדיוק הפוך אבא,
אתה יודע את זה. אתה יודע שאיכזבת אותי. אני יודע שאיכזבת את
עצמך ואין בכוחי למנוע ממך את הסבל הזה. הלוואי ולא היית צריך
לענות את עצמך באשמה הזאת הקשה. הלוואי ואני הייתי יכול לעשות
משהו עם האכזבה שלי ממך.

אבל אתה יודע שיש מקומות בתודעה שהם בלתי ניתנים למחיקה והם
נמצאים שם ממש כפי שקנה הנשימה מתחבא מתחת לעור. היסודות
המוצקים האלה בתודעה הם אלו שמתווים לי את הדרך פנימה. הם אלו
שבעוצמתם כי רבה מוכיחים לי מעל לכל ספק שהעולם הפנימי הוא
ממשי וקיים, בין אם ניתן לראותו מבחוץ ובין אם לאו. גם
החלומות
מוכיחים לי את אותו הדבר, וגם עוצמתם של ההרגלים הרעים. אתה
מבין אבא, אני שפוי, אני אפילו מכיר קצת את העולם הפנימי
האמיתי שבי. במרוצת השנים הצלחתי להכיר מפעם לפעם יותר את
הרחובות הקטנים שבו. את  סוגי מזג האוויר שיש בו אני מכיר, זה
קצת אירוני שמזגי האוויר האלה מכונים בשפה היומיומית מצב
הרוח.
אנשים שואלים אותי מה מצב רוחי ואני חוכך בדעתי אם היא סוערת
ובועטת כמו תינוק המנסה להיחלץ מהבטן החוצה או אולי רגועה. כן
אבא, לפעמים זה רגוע שם בפנים, הייתי רוצה לחשוב שגם אצלך.
הייתי רוצה להתקדם אל החופש בעזרת היכולת שלי להסתכל בעולם
הפנימי אבל לפעמים זה נדמה כאילו כל מה שאני יכול לעשות זה
לצפות בו.

להתבונן במתחולל בפנים כצופה מן הצד על נחיל נמלים העמלות על
מלאכתן ואינן עוצרות לרגע. לנסות להיכנס פנימה מבלי לדרוך אל
אף אחת ולהתמזג עם האני הפנימי. למצוא פירצה בחומה שאוכל
לחדור
דרכה פנימה ולהחליף אותך ואת אמא בכס השילטון. בהרבה מובנים
ההתבגרות היא הפיכת השילטון בעולם הפנימי, שבסופה השליטה בחיי
תעבור לידיי. זאת השאיפה האמיתית שלי במסעותיי הפנימיים, זוהי
תכלית הכתיבה ועל פי המדד הזה היא וכל הפעולות האחרות שאני
עושה נשפטות לחובה או לזכות, ייאוש או שקט, תבוסה או ניצחון.
הכתיבה היא מלחמה להצליח לגעת בעצבים חשופים, לרגש. ובמלחמה
כמו במלחמה אני מסיים תמיד גם מנצח וגם מובס. זה הניצחון
שבאופק שאליו אני צועד, ברגע בו אדרוך בארמון ואתקע את הדגל,
אמא, אבא, הפחד, סוהרי הזיכרונות ועושי דברם, כל אלה יפנו
עבורי את כס המלכות ואת השליטה אקח לידיי עיצמו עיניכם והריחו
את הטל היורד במרחבים העצומים שבפנים. זה, במילים אחרות,
החופש.