בשנים הראשונות לאחר קום המדינה,  שרר בארץ גל גניבות שגם
המושבה שלנו סבלה ממנו. קראו להם פדאיון. הם היו חוצים את
הגבול הקרוב בלילה וגונבים מכל הבא ליד. ביחוד בהמות וסוסים
שניתן להוליכם במהירות מעבר לגבול הפרוץ. בעונת הבשלת ההדרים
הם לא בחלו גם לקטוף פרי. הועד המקומי של הכפר שהפך למועצה
מקומית העסיק שני שומרים רכובים בשכר. השומרים היו רוכבים על
סוסים יפהפיים רתומים במערכת רתמה מקושטת לבושים בבגדי רכיבה
מיוחדים ומגפיים. הם היו הקאובויס של המושבה ומאד התגאו
בתפקידם ושמשו מושא קנאה למבוגרים ומשאת נפש של כל הילדים
במושבה. לאחד השומרים קראו שמעון למרות שזה לא היה שמו האמיתי.
הוא היה צ'רקסי שחי בודד במגדל השמירה בקצה המערבי של הכפר.
תחתית המבנה שמש כאורווה ומלונה לכלבה והשומר גר בקומה העליונה
ממנה יכול היה לתצפת על כל הסביבה. היו לו עיניים ירוקות עזות
והוא מיעט בדיבורו. השומר השני היה בן המושבה. בחור צעיר
בלונדי עם שפם גדול לראשו חבש כובע אוסטראלי,  רובה טמון
באוכפו  ואקדח חגור למתניו. קראו לו יעקב בנבנישתי אבל כולם
הכירוהו בכינויו ג'קי. בלילות היה מפטרל עם סוסתו בפרדסים
וחוזר ביום  דרך הרחוב הראשי. שובל ארוך של ילדים ששמעו את
טיפוף פרסות הסוסה על הכביש נמשך אחריו. הוא היה עוצר ליד
הקיוסק במרכז המושבה, מלפף את מושכות הסוסה סביב עמוד חשמל
ויורד לקנות לו גזוז. האמיצים בין הילדים התקרבו אל הסוסה
החומה שהצליפה בזנבה לגרש את הזבובים ומעת לעת רקעה ברגליה
וזוררה כשעורה מרטיט. ג'קי החביב חי עם הוריו כרווק שנים רבות
ודי חיבב את הילדים שהקיפו אותו ושאלו שאלות. הוא הראה להם את
כלי הנשק וענה על שאלותיהם. שמעון השומר השני כמעט לא הגיע
למרכז הכפר ונטה להתבודד במגדל השמירה. יום אחד הביא לאבי גור
כלבים שהמליטה כלבתו וזה הפך לכלבנו הראשון שנקרא חומי.
אבא עבד כמועצה המקומית שתחילה מוקמה במבנה הועד שהיה קטן
למידותיה וכאשר נפתח בית הספר החדש בדרום הכפר, הפך מבנה בית
הספר הישן למשכן המועצה ובית הועד לסניף הבנק הלאומי. במקום
הזה התרחשו כל הארועים החשובים בכפר. היה שם מגרש כדורסל וכיכר
עגולה שנקראה גן הזיכרון ושם עמדה מצבת שיש עליה נחקקו שמות כל
הנופלים במערכות ישראל.
אדמת המושבה הייתה חולית, אבל בעומק של מטר ויותר הפכה לאדמת
נזאז בלתי מחלחלת. שטח האדמה שעליו מוקם ביתנו כמו בתים אחרים
בכפר היה כשני דונמים ומלבד הבית מוקם בו קומפלקס לולים
לכמאתיים מטילות וסככה לגידול פטימים לבשר. בשאר השטח היו
נטועים עצי הדר, גואיבות וכעשרים עצי שזיף משלושה מינים. שיטת
ההשקייה הייתה בגומות שחפרנו בטוריה סביב כל עץ ואמצעות צינור
גמיש מלאנו מים אחת לשבוע. בחלקו המזרחי של המגרש היה גן ירק
שבו גידלנו בטטות ותות שדה ולפעמים גם קצת חסה ובצל ירוק.
הבטטות היו ירק דו תכליתי. את העלים קטמנו וקצצנו במכונת קיצוץ
והם שימשו מאכל לברווזים ולאווזים שהתרוצצו בחצר. הפקעות שימשו
לבישול והיו טעימות מאד.
המכה הקשה ביותר בגני הירק היו שני עשבי בר נפוצים.  יבלית
וגומא הפקעים. הם השתרעו על כל השטחים הפתוחים וחדרו לגינות
עקב שפע המים וקשה היה להיפטר מהם. מעת לעת היה אבא  מביא את
בניומין הזקן לעשות סדר בעשבים המופרעים לחדש את הגומות לעצים.
בניומין היה יהודי נמוך,קשיש, מגובנן ומקומט לבוש בבגד תמידי
שכלל חולצת טריקו חסרת צבע ומכנסי אתא קצרים שהגיעו עד ברכיו.
הוא הגיע עם טורייה גדולה על שכמו, הסיר אותה בשתיקה והחל פותח
"צלחות" עמוקות ומסודרות לעצים ומכסח את העשבים השוטים לערימה.
הייתי סקרן ילד מאד ולכן הסתובבתי שם וצפיתי בעבודתו. בניומין
עבד כמו מכונה משומנת למרות גבו הקמור ועל אף זקנתו. עמדתי
קרוב אליו וחשתי בריח זיעתו שנגרה ממנו על פניו האדומים
הקמוטים ולחלחה גם את בתי שחיו.
הוא מעולם לא דיבר. עבד כארבע שעות רצופות ויותר עד שסיים לטפל
בכל המגרש. אפילו מים לא שתה בזמן העבודה. כשסיים קיבל את שכרו
הזעום ויצא עם הטוריה על שכמו בדרך הביתה.
הילדים סיפרו לי שגם בחצרות שלהם עובד בניומין ובעצם זה היה
עיסוקו היחיד וכך עבד יום יום בעבודה המפרכת ביותר בלי לדבר
ובלי להתפנות לשום דבר אחר.
כשעליתי לכיתה ה' נפתח בית הספר החדש בדרום הכפר. הדרך אליו
התארכה כפליים ואבא הפתיע אותי וקנה לי אופניים.  האופניים היו
ישנות - יד שניה - אבל עבורי הם היו יקרות כמו רכב אספנים.
ראשית מפני שהן היו מתוצרת בריטית מפוארת "הרקולס" ושנית מאחר
שבנעוריהן הן השתייכו לאודי אחיה של  רוחמה אהבתי הנכזבת חסרת
הרחמים. הנסיעה על האופניים לבית הספר החדש הייתה מהפכנית.
הנסיעה התקצרה לרבע מהזמן הקודם וההרגשה של בעלים על כלי רכב
הייתה עילאית. באותם שנים היה נהוג להוציא מספר רישוי שנתי
לאופניים על פי חוק עזר עירוני. ואבא כאחראי על הרישוי דאג
לקבל כל שנה את מספר הרישוי הראשון ולי הוא סידר את מספר שתיים
המכובד.
יום אחד לאחר ארוחת הצהריים רכבתי על אופני לכיוון מרכז המושבה
כשהגעתי לסוף העליה של הרחוב שלי ראיתי דמות כפופה ומיוזעת
צועדת מכיוון שיכון שכטר לכיוון מרכז הכפר ועל גבה שק כבד
שהפיץ ריח לימונים עז. כשהגעתי עם אופני ללוח המודעות הצמוד
למשפחת הולנדר, ראיתי את ג'קי בעל השפם מגיע רכוב על סוסתו
החומה ונעצר ליד הדמות הרכונה. לא יודע מה בדיוק קרה אבל לפתע
נשמעו צעקות "גנב גנב והדמות החישה צעדיה עד למרכז הכפר כשג'קי
עם סוסתו אחריה ושם נעצרה. דיוושתי במהירות והגעתי למרכז הכפר
ושם התאסף קהל גדול סביב הדמות הכפופה  שכובה על הרצפה מתנשפת
ומכוסה זעה ושק הלימונים מונח לידה. הייתי בטוח שאני מכיר את
האיש. פניו היו כל כך מוכרים למרות המצוקה הנוראית ששידרו. ואז
ראיתי את אבא. גם הוא היה שם בין האנשים ומישהו ניגש לילדים
ואמר להם ללכת משם.
כשאבא חזר הביתה הוא לא אמר דבר. רק אחרי ארוחת הערב הוא אמר
לאמא משהו על הגנב שתפשו. ואני אמרתי שהוא נראה לי כמו
בניומין. אבא נעץ בי מבט ארוך ושתק לרגע. "לא זה לא בניומין "
אמר לי אבא. אבל אני את בניומין כבר לא ראיתי מאז וממודעות
האבל הבנתי שגם לא אראה אותו יותר לעולם.

13.03.2017