כשהשמש זורחת לתוך העיניים שלי,
בתוך העיר שלי,
בתוך הבית שלי,
הכול נראה בדיוק אותו הדבר

חבית על הרצפה, מלאה אפר סיגריות ובדלים,
וגבעול קטורת תקוע בעציץ מלא חול
תמונות שמדברות ומקרר שחורק,
וקומקום חשמלי שמשהק מים רותחים,
לתוך כוסות נייר
כתמי דם על השמשות,
ועקבות רגליים של שדים
ילדות שרחצו בזרם הקר וגילו שהוא שורף,
ומבוגרים זחוחי דעת שבחרו מסלול, ואין בלעדיו

יש יום של בוקר שפוך על הרצפה,
והציפורים מנקרות בו אור,
והחתולים מלקקים בו חידוש
והוא מצית שמש אור של קרני נייר מגולגל,
כמו שפרים על פני האדמה שרגילה,
לרעמים וברקים חרישיים כגון אלה

הכול נראה עצוב מדי לילד המחופש,
שהבטיחו לו קרקס של פורים
אבל זה יום רגיל בעולם לא רגיל,
בו הפיות עצובות והמלאכים שקטים,
והמכשפות מתניעות את המטאטאים שלהן,
ודוהרות אל האש
כי הציפייה לטוב ארוכה מדי.