(מבוסס על מקרה אמיתי)
יוליה הייתה ללא כל ספק הבשלנית הטובה ביותר בכל הכפר. הגולאש
שלה היה הפיקאנטי ביותר, הלנגוש שלה היה מקסים בפריכותו, על
המקוש קולאצ' שלה תמיד הייתה כמות נכונה של פרג, והרטש אף פעם
לא שרוף. היא יכלה לעמוד בסבלנות אין קץ מול תנור הברזל שבחצר
ביתה כדי להוציא את התבשיל או המאפה בדיוק ברגע הנכון.
כל אימת שכומר הכפר היה עורך יריד קיץ ברחבה שלפני הכנסייה,
התור הארוך ביותר היה נאסף מול הדוכן של הגוצה החייכנית. נשים
וגברים ביקשו לטעום ממעשי ידיה ואם גם ילד קטן התלווה להוריו,
הייתה שולפת מסינורה ממתק קטן שהכינה ומלטפת בחביבות את הראש
הקטן. כל מזון שנותר בסוף יום שכזה, נאסף על ידה ונמסר לכומר
והוא בפה מלא ריר, היה מצטלב מולה לברכה ומקרב את הצלב שעל
חזהו לשפתיה. או אז הייתה יוליה קדה קלות ונושקת לצלוב
המתכתי.
ניתן היה לצפות לתחרות כלשהי מצד שאר נשות הכפר בתבשיליה
המופלאים של יוליה אך הן מזמן הרימו ידיים.  הרי הן נדרשות
ללהטט בין מלאכות המטבח והבית לבין גחמות הבעל והמשפחה ולעיתים
גם לסייע בעבודה בשדה. והיא? רווקה מבוגרת שזמנה בידה. וכי מה
יש לה לעשות כל היום? לעבד את חלקת האדמה הקטנה שליד ביתה
ולהיות נכונה למקרה שאחת מנשות הכפר תכרע ללדת. שום קנאה לא
הייתה שם אלא ההיפך הגמור, הערכה גורפת מצד כל בני הכפר. כולם
ברכו על הסתלקותה של המיילדת הקודמת,  שהייתה עצלה במופגן
ונמנעה מלצאת לעזרה בלילות הקרים. בניגוד אליה, יוליה תמיד
נענתה ברצון. בין אם זה בחצות הלילה או בצהרי היום, בסופת
שלגים כבדה, או בשרב יוקד. אוזנה של יוליה הייתה כרויה לכל
קריאת מצוקה של יולדת באחד מבתי הכפר. דקות לאחר שבעל או ילד
מודאגים נקשו על דלתה, והנה היא כבר מסיימת להתארגן, לוקחת את
תיק המיילדת ורצה אחריהם עד למיטת היולדת. יוליה תניח יד
מרגיעה, תשלוף מגבות נקיות ותרתיח מים בגיגית הפח שהביאה עימה.
ובכל פעם מחדש היו הדאגה והכאב מתפוגגים בהישמע קול בכיו
הצייצני של הרך הילוד ואנחת רווחה הייתה נשמעת בכל בתי הכפר.
קרבתם של הבתים זה לזה, הפכה את הלידה שבבית אחד למוחשית עבור
כל שאר בתי הכפר. בין אם היולדת נשכה שפתיים ובין אם שאגה
כארי, הקולות בקעו מבעד לקירות הבית כאילו ואלה היו עשויים
מקרטון.
אבל לא רק צלילים של לידה התנגנו בין הבתים. יוליה יכלה לדעת
לפי הקולות הבוקעים מבתי שכניה, מה בדיוק מתרחש מעבר לקיר. דלת
נטרקת, נעלי עבודה כבדות מוטלות על רצפת עץ, מזלג נופל, בקבוק
זכוכית מתנפץ, צרחת גבר, סטירת לחי מצלצלת, מכת אגרוף מהדהדת,
לעיתים יכלה לשמוע גם רחש צליפת חגורה ותמיד הסתיים המחול
הווקאלי בזעקות כאב של קול נשי. יוליה כמובן זיהתה את בעלי
הקולות. למחרת בבוקר אותם קולות מליל אמש, קיבלו ביטוי מוחשי.
הנה זו עם לחי נפוחה והנה אחרת עם יד חבושה ולזאת פנס כהה סביב
העין. והנשים הביטו זו בזו בהבנה דמומה. וכי מה יכולות הן
לעשות כנגד מכות הבעל. גם יוליה ראתה הכול ושתקה. הן היא רק
מיילדת פשוטה. לא שוטר. שוטרים יש למכביר בעיר המחוז. לא כאן
בכפר השליו.  פעם ניסתה לדבר על ליבו של הכומר שיגן על גופן של
מאמינות נוצריות. אולי ימצא משהו בדברי ישו עצמו שיכול לעזור.
אולי יאמר משהו בדרשת יום ראשון. אך הוא פטר אותה בחיוך ואמר
בקולו המלטף: "אם אישה לא שומעת בקול בעלה הכנסייה לא תוכל
לעזור".
לבסוף הגיעה עזרה ממרומים. באחד הימים נלקחו כל גברי הכפר לעיר
המחוז, שם גויסו לצבא הקיסרי. אוסטרו - הונגריה יוצאת למלחמה
הגדולה. המכות פסקו באחת ופינו מקום לאלימות ממלכתית גדולה פי
כמה. לקח זמן עד שיוליה התרגלה לשקט המוחלט שהחל שורר בלילות.
לא צרחה ולא זעקת כאב. רק קולות צרצרים, נביחות של כלבים
וצניפות סוסים באורוותם. הדומיה הרוגעת השכיחה את הדי הסערה
שהייתה ושימשה כמבוא לסערות שבפתח.
יום אחד בלבד החזיקה מעמד שמחת השחרור הנשית בטרם הפכה לדאגה.
מי יטפל בשדות, בפרות ובסוסים? בלית ברירה זנחו הנשים את
עבודות הבית ויצאו לשדות. ניסו והתאמצו בכל יכולתן אך יבולן
היה דל.  יוליה נשארה לבדה בכפר בכל שעות היום. היא התענגה על
הרוגע אך אז החלה גם היא לדאוג. באין גברים, תיפסקנה הלידות.
ובאין לידות, מה יהא עליה? ממה בדיוק תתפרנס?
ושוב, באה עזרה משמיים. בעמק שליד הכפר הקימה הממשלה מחנה מעצר
לשבויי מלחמה. עוד ועוד גברים הסתובבו בחוסר מעש מאחורי גדרות
המחנה ונשות הכפר רואות ועיניהן כלות. מי כמוהן יודעות עד כמה
נזקקות הן לידיים גבריות במלאכת השדה. יצאה לה משלחת מבין נשות
הכפר ונועדה עם מפקד המחנה. גם תשורה נאה הביאו לו וחיש מהר
הושג הסדר. בכל בוקר יצאו השבויים לסייע לנשות הכפר בעבודת
השדה ולעת ערב ישובו למחנה. וכך היה.
השבויים פוזרו בין המשקים, פשטו חולצתם והחלו עובדים במרץ לפי
הוראות האישה שמעליהן. והנשים המוכות, הפכו למנהלות עבודה. על
פיהן יישק דבר. מי יעבוד באיזו עבודה, לכמה זמן, מה הכמות
הנדרשת ממנו, מתי תוכרז הפסקה, מי ייענש, מה יאכלו העובדים.
החלטות, החלטות, החלטות. יותר ויותר מצאו עצמן נשות הכפר
מביטות בגוף השרירי המזיע ומתאמצות להתאפק.
באחד מאותם בקרים שלווים בהם ישבה יוליה בפתח ביתה, נתגבשה
בראשה ההבנה שהיא עדיין נדרשת. נשות הכפר ממשיכות ללדת אף על
פי שגברי הכפר נעדרים מביתם כבר מעל שנתיים. הגם שהייתה מאמינה
אדוקה, היא הבינה שלא ההשגחה האלוהית אחראית לכך. יוליה התלבטה
אם לדבר עם הכומר על פריצות זו אך שוב הגיעה לאותה מסקנה
מבעבר: אני לא שוטר המוסר ולא מחנכת. אני רק מיילדת. יוליה
שתקה ונשות הכפר המשיכו לנהל את הגברים השבויים, לחלוק עימם את
יצועם וללדת את ילדיהם.
בצהריי אחד הימים שב לביתו גבר מגברי הכפר. הוא לא היה פצוע
ולא ברח מן הקרב. יחידתו השתחררה. אחריו שבו לבתיהם מרבית גברי
הכפר. כל גבר טבל באמבט עמוק של מים רותחים לסילוק טפילים
שדבקו בו, ולאחריו תגלחת הגונה בתער חד לקראת המשכב לו ייחל
שנים בשדות הקרב.  כשיצא מצוחצח וביקש את רעייתו, היא באה אליו
כשתינוק לא שלו בין זרועותיה. באחת נתרגשו על יוליה קולות הזעם
וצרחות הכאב שבקעו מקירות הבתים. דומה היה שזו הפעם עוצמתם
גדולה פי כמה לעומת מה שזכרה מן העבר. כמו צברו כוחות בחמש
השנים האחרונות כדי לפרוץ בתרועה כפולה ומכופלת.
בלילה זינקה יוליה ממיטתה לשמע קול דפיקה על הדלת. לבין
זרועותיה צנחה אחת מנשות הכפר. תחילה לא זיהתה אותה יוליה.
פניה היו נפוחות, גבה החשוף מחורץ בערוצים מדממים ובגדיה
קרועים. "את חייבת לעזור לי" מיררה השכנה בבכי קורע לב "אין לי
מישהו אחר מלבדך". במאמץ רב הצליחה יוליה לחלץ מהשכנה שבעלה
הפליא מכותיו בה מאחר ועמדה על דעתה בעניין מסוים. הבעל נדהם
מעצמאותה של אשתו ודרש ציות עיוור כמו שהיה רגיל בשנים שלפני
המלחמה. משסירבה, נטל שוט והחל מצליף בה כדבריו "עד שתמות
ובמקומה יביא אחרת צייתנית". בשארית כוחותיה נמלטה ועתה היא
מתחננת על חייה בפני יוליה. יוליה הרטיבה מגבת נקייה וניגבה
בעדינות את גופה של האישה. אחר זאת השכיבה את המסכנה במיטתה.
אז נפנתה יוליה ממנה והתיישבה ליד שולחן האוכל. היא נטלה את
ספר הברית החדשה שהיה מונח שם והחלה מלטפת את כריכתו כדרך
לריכוז המחשבה.
בבוקר ניעורה האישה אחרי שנת לילה טרופה. יוליה הצטלבה פעמיים
והציגה בפניה כוסית קטנה ובה נוזל שקוף. "כמה טיפות מהנוזל
בכוס המשקה של בעלך וישו ומריה כבר יעשו את כל היתר" אמרה לה
יוליה בעודה מצטלבת בשלישית. יוליה לא הייתה רוקחת אבל עבודתה
כמיילדת הקנתה לה הבנה מסוימת  בחומרים מסוכנים שבסביבתה. היא
טבלה במים נייר המשמש כמלכודת זבובים ובדרך זו הפיקה רעל קטלני
. האישה נטלה מיוליה את הכוסית, נשקה על לחייה בהכרת תודה
ופנתה לדרכה.
בצהרי אותו יום כבר לא היה הבעל המכה בין החיים. הוא נקבר
במהירות ללא ידיעת השלטונות שהרי לא היה שוטר בכפר. יוליה
הבינה כי בידה התרופה לסבלן של נשות הכפר. היא החלה עוברת
בחשאי בין הבתים ומשדלת את נשות הכפר לרכוש ממנה את נוזל
הפלאים. והן השתכנעו. אחת אחרי השנייה פקדו נשות הכפר את ביתה
של יוליה, לרוב בבקרים כשהגברים בשדות, וקנו את הנוזל הרעיל.
בהתחלה כדי לפתור את בעיית הבעל המתנגד באלימות לניסיונות
עצמאותן, ובהמשך כדי לסלק ילד טורדני, חמות מציקה ואפילו כדי
לסיים באופן אלגנטי סכסוך שכנים. יוליה מצידה סברה כי היא
עוזרת להפוך טיפוסים בעייתיים למלאכים בשמיים. עוד מלאך ועוד
אחד נוצר ובבית הקברות המקומי לא נותרה אף חלקת שטח פנויה.
קברים חדשים נכרו מעבר לחומת בית הקברות בואך הנהר הגדול.
מאות מלאכים נוצרו במשך עשר שנים תמימות בעזרת נוזל הפלאים של
יוליה עד שמישהו התעצל לכרות קבר ושילח את הגופה התורנית במעלה
הנהר. הגופה נמשתה מן המים בעיר המחוז ובניתוח שלאחר המוות
התגלתה ההרעלה. שוטרים הגיעו לכפר ובתוך זמן קצר נעצרו כל
נשותיו.
לאורך כל משפטה לא טרחה יוליה להקשיב לדברים הנאמרים בו. במקום
זאת היא ליטפה את כריכתו הבלויה של ספר הברית החדשה שהיה נתון
בחיקה ושחזרה בראשה את פרטי מתכוני מטבחה.
בדרכה לגרדום הבטיחה יוליה לעצמה שגם שם, בשמיים העליונים, היה
ותיתקל באישה בצרה, היא לא תהסס לסייע. הרי זו חובתה כמיילדת.