באחד האמשים, נצטלבו דרכנו.
בשוק נפגשנו, כמדי שבוע,
באותו דוכן ירקות,
נוברים ירק, ירק.
הוא פצה את פיו.
יש לי בית,
עבודה טובה,
אוטו חדש.
נעץ מבטו לעברי.
האיש סקר אותי, החל מנעליי הבלויות,
המכנס הדהוי,
החולצה הקרועה.
שערי המאפיר,
הסתכל, מצמץ, פתח פיו והחל לדבר.
סחורה פגומה, אמר וצחק.
אתה ממש טועה, הסמקתי.
יש לי רגליים אשר לוקחות אותי לכל מקום,
ידיים המכינות כל אוכל הניתן להעלות בדמיון.
אף שמריח את ניחוח הפרחים,
עיניים בכדי לראות את עונות השנה שחולפות ומשנות את היום
והליל.
יש לי אושר פנימי,
אהבה טהורה לדברים הפשוטים.
הערכה לכל יום חדש, בו העיניים נפקחות מחדש לרווחה.
חייכתי,
האדון מרום קומתו,
השתנק,
נרגז,
נחנק בשיעולו.
מה לגבי אושרך, שאלתי.
אושר,
יש לי עושר רכושני.
אינני יודע אושר.
עצבות עלתה בו.
אשרי האיש אשר מעריך את המהות, הפשטות.
בהצלחה עם האושר, קראתי לעברו.
פסעתי לדרכי,
הוא הביט וקינא,
קינא שלי יש את שלו אין.
איזה הוא העשיר השמח בחלקו,
איזה הוא האיש אשר לא מקנא,
הרהרי ופסעתי בדרכי. |