כשאמרתי להדר שאני רוצה לשכב איתה היא עשתה לי פרצוף מאוכזב
אבל גם חצי חיוך של "גם אני חשבתי אותו הדבר".
ושכבנו, ולא היה משהו מיוחד. גם לא היה רע. הדר לא הייתה בתולה
ואני בטח שלא. הסיגריות של שנינו עלו והסתלסלו מעלה והתערבבו
גם הם אחד בשני.
בשמונת החודשים שעברו מאז חשבתי עליה מדי פעם. פעם כשהתקשרה
אלי בטעות והעירה אותי מתוך שינה טרופה. יום אחד בעודי רץ הדר
עלתה לי לראש כמעין מחשבה טורדנית. לא חשבתי עליה הרבה, לא היה
לי טעם. לא היה לי טעם לכלום, לא לחיים ולא לקפה של הבוקר,
למרות שהוא קפה שחור.
אני חושב שהדר כבר התגייסה, אני זוכר שראיתי אותה עם חברות קצת
לפני הגיוס. היא הלכה עם מכנסי ג'ינס קצרים שאני אוהב ושיערה
הפזור היה קצר קצת יותר ממה שזכרתי. היא לא הבחינה בי, או
לפחות העמידה פנים שלא הבחינה.
ומאותו היום היא מופיעה לי בחלומות, בדרך כלל באותם הג'ינס
הקצרים, או בכלל בלעדיהם כמו פעם, ערומה וטהורה. אני אוהב
לחלום עליה, למרות שאודה שאני לא רגיל לא לשלוט בחלומות. היא
מרגיעה אותי ונוסכת בי ביטחון מדומה, שכן כבר שמונה חודשים לא
דיברנו שיחה אמיתית מלב אל לב.
בלילה בו שכבנו זה לצד זאת, היא הכריחה אותי להסתכל לה בעיניים
לשתי דקות רצופות. גיחכתי בלבי על הרעיון המטופש, אך בתום שתי
הדקות ראיתי בהדר אדם חדש שלא ראיתי קודם. היא עדיין אותה אחת
אבל לא בדיוק. שונה, מסקרנת. רציתי לגעת עוד ולדעת עוד על
המסתתר בתוכה ובלבה. שכבנו על הגב במיטתה הגדולה, והרגשתי כמו
ילד כששאלתי אותה "את אוהבת אותי?" כשאני נזכר בשאלה המטופשת,
ובמיוחד בתשובה הידועה' עורי מצטמרר קלות.
לא הייתי רגיל לאהוב נערה באופן בו לא רציתי את גופה, רציתי את
כולה. הדר הפחידה אותי, כמו שטן מושלם היא נעלמה מיד לאחר
הלילה הזה.
וחבל שהדר הייתה מאוד אחראית, כי עברו שמונה חודשים מאז הלילה
בו הבטתי לתוכה, ותינוק אהבתינו יכל היה להיות עובר בבטנה
הרכה.