הערה מקדימה: עד לסוף שנות השמונים של המאה שעברה היו שיעורי
הגדנ"ע חלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים בבתי הספר התיכוניים.
מטרתם הייתה להעניק הכשרה טרום צבאית לתלמידים. השיעורים
הועברו ע"י מורים לגדנ"ע וגם ע"י מדריכי גדנ"ע - תלמידים
שהוכשרו לכך בקורס במסגרת חיל הגדנ"ע שהיה אז בצה"ל.


השיעור אמור היה להתחיל, אך פטפוטי התלמידים היושבים על האדמה
מולו, לא פסקו. כל אימת שנדמה היה כי להגם גווע לאיטו, נמצא מי
מהם ששפך שמן מילולי והגביר את עוצמת הדיבור העולה מהגוש
האנושי הצפוף שלפניו. פעם הייתה זו צעקה בעקבות אצבע שנמחצה
תחת סוליית נעל כבדה, פעם תגובה קולנית לדחיפה בניסיון להרחיק
שכן מיוזע, ופעם מילה שבאה לסיים שיחת רעים שהחלה עוד לפני
הצלצול.
הוא ניצב מול  תלמידי הכיתה לבוש במדי חאקי מגוהצים, שולי
מכנסיו נתונים בגומיות כאילו והיה חייל. הנעליים הגבוהות
שלרגליו היו מצוחצחות למשעי כמו לפני מסדר. הוא עמד מולם  במבט
קפוא מבלי לומר מילה. ידיו אוחזות במותניו, רגליו מפוסקות,
עמידה המשדרת עוצמה ומכריזה "אני המפקד", בדיוק כמו שלמד בקורס
ההכשרה בחופשת הקיץ.
שום דבר בחזותו החיצונית לא יכול היה להעיד על הסערה המתחוללת
בקרבו. בליבו פנימה דווקא שמח על שאינם משתתקים. כל דחייה
בתחילת השיעור הייתה מבורכת בעיניו. מאז שעות הבוקר, עת הורה
לו המורה לגדנ"ע ללמד אותם טיפוס בחבל, הוא פחד מן הרגע בו
יתחיל השיעור. לא היה לו אומץ לומר למורה לגדנ"ע שיש בעיה קטנה
עם נושא השיעור. הוא לא יודע לטפס על חבל.
כבר בקורס ההכשרה בקיץ נדרש להתמודד עם הבעיה. כולם התגאו
ביכולת טיפוס כשל קוף ורק הוא שתק. נחרד מן הרגע שקלונו ייחשף.
את התיאוריה הכיר היטב אך ליישמה בפועל לא הצליח.  שרירי ידיו
לא הצליחו לשאת את משקלו ולאפשר לו להתרומם במעלה החבל.
כשנדרשו להסתדר למול החבל, הוא נעמד בסוף הטור ועד שהגיע תורו
הסתיים השיעור. כך יצא שסיים את הקורס מבלי לטפס על חבל. אבל
איך לעזאזל יצליח ללמד את מה שהוא עצמו לא מסוגל לבצע?
רק לא להיכשל הפעם, אמר לעצמו. אתה חייב למצוא פיתרון. אסור לך
לשוב ולהיכשל. הרי רק בשבוע שעבר ביצע טעות חמורה. את אותה
טעות תירץ בהתרגשות שאחזה בו מאחר והיה זה השיעור הראשון
שהעביר לכיתה. נזק של ממש לא נגרם בעקבות טעותו זולת כאב גב
שעבר מעצמו כעבור שעות מועטות. ברור לו שלמרות אותה התרגשות,
היה חייב לוודא שיריעת הברזנט מתוחה לפני שהדגים קפיצה לתוכה
מגובה של 5 מטרים. הוא נחת לתוך היריעה הרפויה, נשך שפתיים
והמשיך בשיעור למרות כאב הגב וצחוק התלמידים. הוא בטוח שהפשלה
הגיעה לידיעת המורה לגדנ"ע.  ולכן אם עכשיו ישוב ויעשה בושות,
אין לו ספק שיסולק לגמרי מן ההדרכה. ואם יסולק מן ההדרכה, ירדו
לטמיון כל המאמצים האדירים שהשקיע בחופשת הקיץ כדי לעבור
בהצלחה את קורס ההכשרה המפרך. ושוב תידבק בו תווית הנכשל, אותה
תווית שביקש להסיר מעצמו באמצעות קורס ההכשרה.
הוא הגיע לקורס ההכשרה בסוף שנה של כישלונות. המעבר לבית ספר
תיכון הכה בו ללא רחם. מתלמיד מצטיין בבית הספר היסודי הוא הפך
בתיכון לנכשל סדרתי במבחנים ולדחוי חברתית. לא רק בתחום העיוני
כשל. גם בתחום הספורט שבו התמיד להשתרך מאחור בשיעורי הריצה
לקול לעגו של המורה וצחוק התלמידים. בסיום אותה שנה ולאור
הישגיו העלובים, הוא נדרש לעבור לכיתה אחרת ובנקודת זמן זו הוא
החליט לעשות מעשה כדי להשתנות. הרי תלמידי הכיתה החדשה לא
מכירים אותו ואת עברו הכושל. אם יופיע בפניהם עוטה אדרת
התנהגותית שונה מבעבר, לא יוכלו לדעת כי פעם היה אחר. הוא יברא
את עצמו מחדש.

לא מעט גבות הורמו בתמיהה בחדר המורים, כשביקש להירשם לקורס
ההכשרה בקיץ. אפילו המורה לגדנ"ע ניסה לשכנעו שאינו מתאים
לקורס. לבסוף, עקב מיעוט הנרשמים, אושרה השתתפותו. הוא קיווה
שהקורס יהפוך אותו מילדון חלשלוש ובודד לנער שרירי ומקובל
בחברה, מושא להערצת הבנות. זה היעד שראה לנגד עיניו לכל אורך
הקורס. בגללו גייס את כל כוחותיו הפיזיים והנפשיים כדי לצלוח
בשלום את המשימות הקשות כל הדרך אל טקס הסיום. באופן יוצא דופן
הוא ציפה בקוצר רוח לחידוש הלימודים.  ואז בא הכישלון בשיעור
הראשון וטפח על פניו והנה כעת מתרגש ובא עליו הכישלון הצפוי גם
בשיעור השני.
"די כבר, אולי תשתקו! כמה המדריך יכול לחכות לכם" צרחה אחת
התלמידות על חבריה לכיתה תוך שהיא מלכסנת מבטה לעברו. שקט
פתאומי השתרר, כל התלמידים נשאו עיניהם אליו.
הוא חיכה עוד מעט כדי לבסס את השקט, הוריד את ידיו ממותניו
ואחז באדישות בחבל העבה. עדיין לא היה לו מושג איך יעביר את
השיעור.
אחת הבנות שישבה מולו בשורה הראשונה, זו שצריחתה הביאה לשקט,
היטיבה את תסרוקתה וחייכה קלות לעברו. הוא מיקד את מבטו וחיפש
את עיניה אך היא מיהרה להסיטן ממנו והלאה.
בדיבור איטי הוא הציג את נושא השיעור תוך שהוא סוקר את הקהל
שלפניו. כשלושים נערים ונערות, הצעירים ממנו בשנה אחת, כולם
לובשי חאקי כמוהו. לבנים נעליים גבוהות כדוגמת נעליי החיילים,
לבנות נעלי שלושת רבעי, מעין גרסה קלה יותר של נעלי הבנים.
במבט שטחי היה נראה לו שוויון מספרי בין הבנים לבנות בכיתה.
הבנות, חלקן נאות יותר חלקן נאות פחות. הבנים, חלקם גדולים,
שזופים ושריריים וחלקם נמוכים וחולניים למראה. מה לעזאזל יעשה
עם החלק המעשי של השיעור?
הוא המשיך והסביר את שלבי הטיפוס תוך שהוא מדגים הכול מלבד את
הטיפוס עצמו. במקביל, המשיך כל העת להוגיע את מוחו הכיצד יצא
מן המצר בו הוא נתון. מישהו הצביע ושאל שאלת הבהרה והוא השיב
בניחותא אך פנימה המשיכה נפשו לסעור. מה יעשה אם המורה לגדנ"ע
יצוץ לפתע ויראה שעדיין לא הדגים לתלמידים את הטיפוס על החבל?
ומה יקרה אם המורה יורה לו לטפס? ואז, מה יעשה, מה יגיד, היכן
יתחבא מבושה? הוא הביט לצדדים ונשם לרווחה. בינתיים המורה
לגדנ"ע לא נראה באופק. מי יודע, אולי שוב הסתגר עם הלבורנטית
הצעירה במעבדה?
זהו, תם הפרק התיאורטי. הוא סיים להרצות לכיתה שמולו את כל
שלושת שלבי הטיפוס: מהנחת החבל על גג כף רגל ימין, אחיזת החבל
בשתי ידיים, העלאת הרגל השנייה ודריכה על החבל וחוזר חלילה.
ההסבר היה מושלם אך ללא ביצוע בפועל כאילו ולא נעשה דבר. ממש
כמו לקרוא ספר על שחיית פרפר או להבדיל על איסוף בולים. הוא
שאל בקול תקיף אם מישהו צריך שיחזור על ההסבר והתאכזב לשמוע
קולות נמוכים האומרים שאין צורך. מה יעשה עכשיו?
בדיוק כשחשב שקריירת ההדרכה שלו הגיעה לסיומה, זז אחד הבנים
השריריים וכמעט במקביל צץ במוחו רעיון גואל.
"מי רוצה להדגים את הטיפוס לפי מה שהסברתי?" הוא שאל את הכיתה
כלאחר יד.
ים של ידיים שריריות נישא באוויר. הוא חייך לעצמו בסיפוק וקרא
לאחד מהמצביעים לקום ולהדגים. כשאותו תלמיד סיים מתנשף את
ההדגמה, הוא הורה לו לחזור למקומו על האדמה  ובחוצפתו כי רבה,
הסביר לכיתה מה בדיוק היו טעויותיו של המדגים.
במהלך אותה שנה הוא העביר באותו אופן לכל כיתות השכבה את שיעור
הטיפוס בחבל.