"אמא, נכון שאת רוצה שאמות? נכון שהיה לך טוב יותר בחייך אם לא
הייתי? אני כבר גדולה בת 35 את יכולה לומר לי, אני לא כועסת.
אמא. אני אוהבת אותך. אמא. אבל אני יודעת שאת רוצה שאמות!!!"
פקחתי את עיני בבעתה והסתכלתי מסביבי. קפצתי ממקומי והפכתי את
הכול. חיפשתי אותה."היכן היא?" צעקתי. "היכן היא ????" צרחתי.
נהרות של זיעה נפרקו מגופי. הדלת נפתחה והם שוב עמדו בפתח אחזו
בי כפתו אותי. נרדמתי.

"אמא, אמא..את שומעת. אני פה, ממש לידך. מחזיקה לך את היד,
כפי שהחזקת את שלי. מלטפת את פנייך כפי שליטפת את פניי"...
עיני נפערו בעוצמה. מנסה לזוז. לא יכולה. התקרה הפכה להיות
עבורי אח ורע. כל היום אנחנו מחליפות מבטים ורשמים מי יותר
תקוע - אני או היא.
נרדמתי.

"אמאל'ה, מה שלומך? זוכרת כשהייתי קטנה סיפרת לי עד כמה עד
אוהבת אותי עד מוות? זוכרת איך הייתי יושבת בחיקך והיינו
צוחקות על שטויות. זוכרת אמא? את זוכרת? עד מתי את זוכרת?
אמא..אמא..."
"ילדתי.." צווחתי..."אני פה.." המשכתי "אני פה ..לכי ממני.. אל
תתקרבי!!!די!!!!!!!!!!!" שאגתי.
הם עטו עליי כציפור במנוסה, אחזו בחוזקה ולא הרפו עד שהרפיתי.
נרדמתי.

"אמא, אמא..תפקחי את העיניים. אני רוצה שתראי את הצלקות שהותרת
על גופי. אבל, אני לא כועסת אמא. וגם תראי איך ידייך חבולות
מעוצמת אחיזתך בי. אני לא כועסת אמא. ופה, את רואה ממש פה את
החתך הגדול שהותרת לי בלב? אמא... זאת את? שאלתי את עצמי בעת
שחוררת את נפשי.
הפנים והידיים שלך חיבקו אותי פעם אחת חזק מדי! אמא...את באמת
משוגעת עליי!..אמא.."
ראשי נע ללא הכר לכל הכיוונים, עיני זגוגיות מנסות להלום בה
שתעזוב אותי, אך היא בשלה.
"אמא, רק רציתי לדעת למה? למה? אמא? זה בגלל שאהבתי את אהובך
יותר ממך? זה בגלל שגרמתי לך לאבד את כל רכושך? זה בגלל
שניסיתי להיות כמוך? אמא."