לחייך או לא.
טוב אני מחייכת. לא, בעצם לא.
איך אני אחייך כששום דבר לא ברור.
הימים האחרונים, היו מלאים באפיזודות רבות, משתנות וכואבות
שגרמו לי להאמין שאני לא מבינה על מה המהומה. הבנתי שהפכתי
לפסיבית או במילים אחרות למוכת הלם מהחברה בה אני חיה, האנשים
סביבי, והעולם הנעלם של ערכים עליהם בנויות עצמותיי
ונשימותיי.

נפרדתי מבני, כמו בכל יום, בבוקר. הוא פנה לדרכו ואני חיפשתי
את דרכי. מהלכת בין מבוכי האנשים  ומדלגת בין הפרשות עיניהם
הנגלות מזווית עיני המנומנמת.
חריקת הבלמים של האוטובוס הזכירה לי שאכן השחר הגיע. מכונת
המחשבות החלה לעבד עוד יום אפור, חסר משמעות. יום רודף יום
ואני לא חיה אלא בין 17:00 והלאה.
האפרוריות השתלטה על כל חלום בהקיץ שהיה ושאבה כל רגש, כמיהה
וגעגוע למשב רוח רענן ביום חורפי, לנשיקה מהשמש ביום חמסין,
לריח הדשא הטרי לאחר הגשם הראשון.
מכונה, פשוט מכונה. לא משומנת כי אם שמנה, אבל מכונה. בבוקר
דולקת ובלילה כבויה.
בית החרושת של חיינו עובד ללא הרף ואינו מפסיק גם שהמכונה
צועקת 'הצילו ! די ! הפסקה !"
צלצול הטלפון, גדע את הכול.
"גברת שרוני?"
"כן???" שאלתי בתמיהה. מי יכול להתעניין בשמי באמצע תהליך
הייצור של היום.
"מדברים מבית החולים, זה בנך.."
"מה עם בני? מה איתו..."
"אנא הגיעי לבית חולים !!!..." האפור הפך שחור.  כעיוורת
הילכתי, כמטורפת רצתי. רק להגיע, לראות, לשמוע את קולו. לדעת
שהכול חלום. זה לא באמת קורה. ועוד לי!! מישהו אי שם בשמיים
חשב שאולי זה יהיה מעניין לגוון את יומי האפרורי, לנער את שגרת
חיי כדי לפנות מקום לאיזו קשת צבעונית קטנה.
לאחר מחצית השעה, מעולפת ומבולבלת מצאתי את עצמי בוהה בחלון
זכוכית. בוהה בזה העלם השוכב בחדר, פניו כאחת מיצירותיו של ואן
גוך. צבעי האדמה שלטו בזו התמונה. מתאר פניו לא ברור.
"גברת שרוני?"
הסתובבתי.
"גברת ורד שרוני?"
"לא!! שמי תמר. תמר שרוני !!!..."