[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שלומי בוכריס
/
הפסקה שלך

אף פעם לא אהבתי תיאורי דמויות בספרים. זה תמיד נראה לי תמוה.
כל האנשים נראים פחות או יותר אותו הדבר. וגם אם לא, בנפשם, הם
פחות או יותר אותו הדבר. לכל הפחות, זה לא כזה מעניין, אפילו
אם יש לזה חשיבות רצינית בסיפור עצמו. המחשבה הזאת, שכל דמות
ראשית זקוקה לפסקה מאפיינת משל עצמה, תמיד חרפנה לי את הראש.
ומה יכתבו עליי? פעם חשבתי שזה היה מגיע למשהו כזה: ציניקן.
אולי גם מתנשא. שנון. חסר ביטחון. בעל עיניים ירוקות-חומות. עם
כמה וכמה שחורים וחורים בפרצוף. תנועות מונוטוניות, כמעט
מכניות. חייב להעסיק את הידיים במשהו. צורך מתמיד להוכיח משהו.
לא ברור מה; אני מנסה לחשוב מה הייתי מרגיש כלפי דמות כזאת, אם
הייתה מופיעה איפושהו באחד הדפים הלבנים. ומחשבותיי נודדות בין
שנאה קטנונית לבין תחושת הזדהות ושייכות עצומה. והרי זה מה שכל
אחד מרגיש לגבי עצמו בכל מקרה. השמש התחלפה כמה וכמה פעמים, עד
שמצאתי את עצמי מוטל אל מול המראה בתקופה לא פשוטה. שוטף את
פניי בחוזקה, כמעט משפשף. מביט בעיניי ארוכות, מנסה למצוא
תשובה. 'זה אני', שפתיי לוחשות אל תוך הלב. בחוץ, אנשים
ממשיכים ללכת במדרכות, על גבי זגוגיות המציגות בובות הלבושות
במיטב האופנה. אל מול זה, הומלסים חסרי בגדים. אתה נותר באמצע.
להביט חסר-ישע בפרדוקס המתסכל. וניגחת בך שוב התהייה, אם זו
הייתה פסקה מספר, איך המחבר היה מתאר אותך? רגיש, זה דבר
ראשון. ניהיליסט הנמצא במלחמה נצחית נגד הניהיליזם. רומנטיקן
אמיתי, שלא זז מטר מהאידיאלים המגדירים אותו. עיניו בתזוזה
מתמדת, מנסות לקלוט את האורות הלא ברורים של העולם הזה. מנסה
להסדיר את שיערו החלק והארוך, לנוכח הרוחות המתגברות מן הצפון;
בבית, מסך הטלוויזיה דלוק ואתה צופה אחוז אמוק בתכנית ילדים
ישנה.
הנערים שמחים. הם הרגע זכו בפרס. אבל אתה בוכה. אתה נזכר כשאתה
היית ילד וצפית בתכנית הזאת. כמה אפשרויות נחו לפניך, ואיזה
יפה היית. אתה הולך לשטוף את הפנים מול המראה בשירותים. ואתה
מבין שמצאת פסקה מושלמת, אובייקטיבית; אדם כנה שלא יכול להפסיק
לשקר. קנאי לכל חיוך שלא שלו, לכל שמחה שלא איתו. אוהב חיים
אמיתי, המפלרטט עם המוות כל יום. בהליכה במדרכוב הגדול, לא
יכול לדלג על שום פרצוף, חלילה זה יהיה הפרצוף שבו יתאהב. הוא
נשכב על הרצפה, המחבר המשיך לכתוב, הוא נשכב על הרצפה והסתכל
אל תוך המנורה שבתקרה. היא סינוורה אותו במהירות, וכל מה שיכל
לראות הם אורות לא ברורים המתמזגים לתוך זכרונות מהורהרים;
הליכה שגרתית ברחוב, צפייה בתכנית ילדים אחרי הבית ספר,
התאהבויות נכזבות, ולא יכל להרגיש דבר מלבד אהבה אל עצמו, אבל
אהבה אמיתית. כזאת שבאה אחת בחיים.
הזכרונות החלו להיעלם, והפכו לעט הכותב על נייר; כותב;  אבל
העניין הוא, שאף אחד לא יכול לכתוב את הפסקה שלו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עם הגרמנים אין
לי בעייה:
כשהם שונאים
אותך, הם גם
אומרים את זה
וגם מזיינים
אותך.

אבל הצרפתים הם
זונות:
לא נעים להם
להגיד לך, אבל
ברגע הראשון
שמתאפשר להם הם
מוכרים אותך
לגרמנים.








הבחנות מעמיקות
נדרשות בע"מ


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/3/17 7:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שלומי בוכריס

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה