קירות בתי המטבחיים
מתעבים
עורנו מתעבה והולך
לשום מקום
אוזננו מעמידה פני
חרשת.
מראות של גסיסה
נסות מעינינו
אינן חפצות להביט
במותם
בחיינו שלא תופר
שגרתם.
חומות מחנות ההשמדה
גובהות
בל יחשפו סכיני
שוחטים בפעולה
לא נחזה בדם נשפך
מצווארי קורבנות.
איך נדע רגלינו
נושאות הכחשתנו
מיום בואנו
לעולם
לבנו
אינו אוהב לחוש
בפעימות בריחתו
מריח דם
שלא נודע כי
בא אל קרבו
שלא נודע להט
מנוסתו
רחוק ממרחץ דמים
מחריכת
גופות נרצחים
קרוב לפינו האוכל
חיים
בלשוננו המה כולם
נטולי דם.