[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דני צוקר
/
חגווה של חווה

אותם ימים, בהם הגנרלים ליטפו את ישבני הבנות ואת כרסיהם, טפחו
זה לזה על השכם : "הא," אמר טוסיק לצוציק: "הכנסנו להם. הכנסנו
להם, מי יעצור אותנו עכשיו? מי? מי?" אלא שצוציק וטוסיק ואפילו
מוליק הפכו מיותרים. והחליטו להוכיח את כישרונם בשוק האזרחי.
רק הגיע טוסיק, ומיד הבין את הבעיה המרכזית : "צריך להעמיד פה
לוח מודעות, אבל גדול, לא לחסוך. שאני אומר גדול אני מתכוון
גדול."
הוא בחור נחמד, מצח חרוץ קמטים. שער שיבה, מפוזר בכרבולת
שהייתה פעם שחורה, השיער כיסה  את הראש כולו. בינתיים נוצר אי
במרכז ראשו שהלך ופלש לצדדים, וכפיצוי העניק לו הטבע, במקום
הזה קרחת נהדרת, מבריקה. החברה התלחשו שהוא מבריק אותה במשחת
נעליים שקופה.
איך שנכנס למשרדו, קרא מיידלע בואי לכאן. הוא סידר על שולחנו,
לפי התאריך, את הניירות שלא היו שם. הרהר רגע ונזכר שאינו
במשרד מאתמול, וזה הופך להיות בכלל אופרה אחרת. "כמו זו שעוד
לא באה... אמר בכעס. "המיידלע, איך קוראים לה?... אני צריך
לבדוק בניירות." הוא זיין אותה בקביעות, הוא לא חשב על זה
בכלל, זה משהו שמגיע בתנאי השרות. פתאום התגעגע אליה, אולי כבר
התרגל. משהרבה יותר גרוע לא ידע מה לעשות בלעדיה, היא דאגה
ללוז שלו, סילקה נודניקים. הושיבה אותו לגמור מערכי שעור... את
זה ידע לבד, אבל הוא לא יכול לחיות בלעדיה, מה לקח לו כל הרבה
זמן? "אני חייב אותה," אמר לעצמו.
למיידלע של טוסיק קראו חווה.
בלשון המקרא זה ייראה כך:
טוסיק הביא את חווה, ואת צוציק.
צוציק הביא את יפית ואת מוליק.
מוליק הביא את פנינית, ואת שמנדריק .
שמנדריק הביא את...
וכו וכו.
עד סוף שושלת המזון...
ועכשיו דבר חשוב ועיקרי: כל זה לא מעניין אף אחד, אולי את...
לא, גם אותו לא.
הדרישה של טוסיק למיידלע שלו, אצה רצה בכבלים, לצלחת ומשם
ללוויין ומשם למרכזיה בין לאומית, ללוויין בחצי השני של העולם,
ונחתה לאחר חמש מאות מילי שניניות (קטנטנות) על שולחן
השָׁלִישָׁה' שנקראת כך כי...מ... יש לו הרבה פירושים למונח
הזה...  אה, כי היא שלישית בשלשלת או אולי לשלשת המזון.
והיא רק שנזכרה איזה נודניק הוא טוסיק, אצה רצה כל עוד כוחה
במותניה לקטלוג המיידלך,  ושם מצאה סוף סוף -  מזל שהצבא טוב
בקטלוגים, אחרת איך הייתה יודעת איזו לשון צריך להוציא מהמוסיק
של טוסיק ולהחזיר לבעליה -  ששמה חווה.
הרימה את המיקרופון וכרזה בקול גדול: "חווה של טוסיק מתבקשת
לשָׁלִישָׁה!"
וכך, בדיסקרטיות המונית, אצה רצה חווה, להיפגש, עם המָמִי הזה
שקוראים לו טוסיק, במקומו החדש.
ביעילות אופיינית הודיעה לו מהדרך שהיא בדרך אליו ובעוד זמן
קצר (קטנות של פעם) תתייצב בלשכתו החדשה. ומה שחשוב, שוב: שכל
זה לא מעניין אף אחד, אפילו לא נחוץ לסיפור, אז למה אני
מספר... סתם...
הוא שמח לקראתה והיא שמחה לקראתו בפנים רציניות כאילו, שאם לא
יזדיינו מיד תפרוץ מלחמת עולם שלישית.  אז הם הסתגרו בחדר הקטן
שליד החדר הגדול, לב אל לב שקק, כמו בקבוק ופקק.

כאן נפגשות דרכינו; המיידלע חווה ואנוכי.
יחד צריכים היינו לכתוב חוברת הוראות להתקנה והפעלה של ציפלינג
מצוי. היא בגלל העברית המצוחצחת שלה ואני בגלל הידע הצפלנגי
שלי.
היה לה משרד בשדרות רוטשילד. וחווה חגה סביבי ולא הפסיקה ללהג:
"המדרגות האלה זה משיש איטלקי, כמו שהיה נהוג בבתי פאר בתקופת
הבאוהאוז."  
הנדתי את ראשי בהערכה רבה. חייכתי אל תוך עצמי והבנתי שזו
"זורקת שמות". אם היא?... אז גם אני. ניגשתי לפינת השיש כאילו
אבא שלי וסבא שלי היו חוצבים מדורי דורות. הסתכלתי על פינת
השיש, הקטומה, הבטתי מקרוב, גירדתי בציפורן, כדי להיות בטוח
שאיני מבין דבר בשיש. ואז הרחתי, וטעמתי את האצבע, ואמרתי בקול
בטוח של  מומחה: "או, זה קררה! המחצבה שמיכלאנג'לו היה לוקח את
השיש שלו." מיד הרגשתי שאני מטפס בסולם ההערצה של חווה.
- "אתה מכיר את יבי?"
- "המשורר הזועם מכיכר הבימה?" שאלתי.
והיא הנהנה מאוכזבת: "הוא לא כזה עני, לפעמים אני מתייעצת איתו
בענייני תרגום, הוא אמר שיש לי מוח מאוגרף." היא המתינה לקריאת
התפעלות כאילו היא סיפרה שהיא נפגשת עם ביאליק וטשרניחובסקי
והם אמרו עליה...
- "אתה יודע מה זה מוח מאוגרף? הוא הסביר לי."
- "התכוון כנראה שדברייך ממוקדים ומדויקים." השבתי. ברצינות.
- "הא," הביטה בי מתנשא. "הוא אמר שזה כמו אגרוף."
ואז כמובן עלתה אצלי בסולם הטמטום, עשר נקודות.
בניסוח הוראות ההרכבה התווכחנו אם את הדיבלים "תוקעים," או
"מכניסים." שניהם היו ארוטיים מדי, ואז אני הצעתי "נועצים."

- "נועצים," אמרה בקול מתפנק.
היא הסתכלה עלי בעיניים מצועפות, "איך זה נשמע?
"אהובי נועץ...
מה אתה אומר נצא לקפה אצל הארלי?"
היא עברה לצד שלי: "אהבתי את הערב, נמשיך מחר?"
חששתי שאני מסתבך, אבל לא הייתה לי כבר ברירה, הנהנתי בראשי.
והיא נגשה ונשקה אותי על הלחי. והכניסה לי ליד פתק: "פתח רק
אחרי שאני ארד.
אני גרה בז'בוטינסקי על יד הילטון."
נסעתי כללית לכוון מ... בלי לחשוב על הדרך, פטפטנו, והיא לא
הפסיקה ללהג, כולם היו חברים שלה, לא היה קצין שהזכרתי שהיא לא
הכירה אישית.
"בסך הכול רצו שאני אשאר," הסבירה, "אבל אחרי שטוסיק עזב,
התברר שכל מכסת המעיידלך מלאה, אז טוסיק החליט שאני אעבור
איתו."
"וואו," אמרתי באנחת רווחה "אני חושב שאם אני אתעסק עם המיידלה
של המנכ"ל זה בטח לא יקדם אותי".
היא הבינה את המלכודת שהכניסה את עצמה והחלה לחפש מוצא: "הוא
לא בדיוק מאוהב בי, אולי בכלל הוא ישמח שאתה מעסיק אותי... הוא
כזה גברי אפילו שהוא נמוך."
באותו ערב נפגשנו אצלה בבית, וברור היה שהיא לא מתכוננת לעבוד
על החוברת. איך שנכנסתי התחבקנו והתנשקנו, והיא אמרה: "פחדתי
שלא הבנת את הרמז או באמת נבהלת מזעמו של טוסיק." שב כאן היא
בקשה אותי ודחפה אותי לעבר כורסת קש מרווחת. ישבתי והיא עברה
לחדר השני, חשבתי שתחזור עירומה, אבל חזרה בשמלת מחשוף כתפיים
ענק, וכריות שהגדילו את שדיה הזערוריים. עשתה כמה תנועות
שאמורות היו לגרות, ומיד נכנסה לחדר, ויצאה לבושה בבגדי ספורט,
וכך נמשך הדבר עד שהרגשתי שנופלת עלי תרדמה, רציתי רק לגמור את
הפרסה הזאת וללכת הביתה. היא הבינה כנראה והפעם הבאה קראה לי
פנימה. מעליה דלק ספוט שהאיר את פניה כמו במוזוליאום. במיטה
שכבה גופה. עור ועצמות, עצמות הירכיים בלטו כמו מפרשים, שדיה
הקטנטנים התקפלו תחתם, כאילו רוקנו אותם מאויר.יכולתי לספור את
הצלעות, עצמות הכתפיים גרומות. אני מסתכל מה עושים כאן?
התרגלתי לחושך הצלחתי לראות שהמשולש הארוטי ממש צויר על עורה
המלא קמטים קטנטנים. היא ראתה את מבוכתי ובתור המבוגרת האחראית
אמרה מבוישת: "בוא אלי אהובי אנא בוא ובאת בחגווי." התגברתי על
עצמי וחדרתי אליה, והיא אומרת: "אתה מיד גומר ואני עוד רחוקה."
וכמעט חטאתי בחטא הנוראי, כמעט ואמרתי לה מה-כפט לי.
אבל לא הייתי צריך, היא המשיכה: 'אתה תינוקי ואתה בועלי, ומה
שאמרה חווה לגבר לא נאמר מעולם. תינוק 'כשאתה יונק משדי'."
אני מוצץ שדיים לא יונק מהם,  הדיבור הזה לבד יכול היה לגרום
לי בחילה.
"בעדינות ובזהירות אתה יכול," הסבירה לי, "גם לנשוך את
הפטמה."
ועוד המשיכה: "כשבאת בחגווי. חגוו זה משיר השירים, זה חריץ
הבנת?"
האמת שהבנתי קצת יותר מידי, ככל שהבנתי יותר רציתי אותה פחות,
היא עשתה מאמץ  עליון ואמרה: "ראה את שדי הזקופים." ואני תמיד
עם השטויות שלי וחוסר הטקט אומר: "אנחנו מדברים על אותם
השניים?"  עכשיו תורי היה להיות שקרן, הסתובבתי עליה, והרגשתי
איך השלד שלה מתכופף והעצמות מגיעות לגבול האלסטיות, ליקקתי לה
את הדגדגן והיא אמרה גם אני רוצה: הכנסתי לה לפה את הזיין שהחל
חוזר לחיים. והיא ידעה בדיוק מה לעשות. וכך גמרנו, וזה היה
באמת, יוצא מכלל לא צריך הייתי להתנצל, הרגשתי שהיא גמרה.
המשכנו להשתולל כול אותו הלילה, נרדמנו לפנות בוקר. עד שהאירה
השמש והעירה אותנו משנתנו.
נפגשנו עוד מספר פעמים, התנשקנו בפה פתוח. בנוסח של לשון נופל
על לשון וגם להפך. וואו, איזה ניצחון, היא תמיד פחדה מחיידקים.
גילינו חגווים לרוב. יכול היה להיות נחמד, אם כי בתור מיידלע
של טוסיק, היא לא למדה מי יודע מה. מה שמראה על דלות המחשבה של
מפקדי צה"ל בתקופה ההיא. והכי חשוב התיאורים, כדי שלא אפספס
משהו בנוסח:
"ראה את שדי שזקופים המה כרחלות בַּמִּרְעה."והייתי חייב
להתאפק, ולא להגיד: "מכאן זה לא נראה ככה."
הסתובבנו קצת, אני מנסה להראות נבוב. היא השתדלה, להראות
מסופקת. ולא הצליחה לשכנע כלל.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כמה סלוגנים
שנשלחו לבמה
נחשבים
מתחכמים?





התשובה חברי,
ממש לא משנה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/4/17 5:11
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דני צוקר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה