הוא מלטף לי את השיער ואומר שאני הבובה שלו
הוא קונה לי תכשיטים ואיפור ובשמים,
ואומר שאני המתוקה שלו
יש לנו שטיח רך לעשות דברים לא חינוכיים,
ומכשיר סטראו עם דיסקים של זיונים
השמש נופלת כל יום גבוה בשמיים לתוך השכונה שלנו,
ושורפת את רגשות החרטה
אני מתרץ את זה שאני לא יכול,
בכך שיש לי כאב ראש, והוא לוקח את ידי
הרגליים בעור שלי מצמיחות שיערות,
ואני צריך לגלח לכבודו, למרות שחורף
השמיים מלאים כל טוב של חסדים קטנים,
זרועים כוכבים של עולמות אחרים,
כשאני מעשן ירוק והוא מכין ארוחה קלה
אנחנו נקים לנו משפחה,
אני, הוא, ואיזו בובה קטנה שנקנה,
ונסיע אותה בעגלה לאורך הרחוב הלוך ושוב
אני אציע לו את ידי המלטפת, והוא יציע לי את ידו השורפת,
וכל האנשים יסתכלו, כמו תמיד
ובלילה אני אפרוש כנפיים כמו מלאכים שחורים,
וימריא לעולמות עתיקים מלאים אלים קדומים
הסחף של האצות ישטוף את החוף,
ולי לא תהיה ברירה, אלא להיות ילד טוב, ילדה טובה,
למחזיק במפתחות.

יורד גשם, ואני לא יכול יותר להיות הבובה שלו
הצבעים נמרחים לי על הפנים,
אני נראה כמו אישה מכוערת מאוד
דווקא אני זה שצריך אישה,
ואני מוצא את עצמי הילדה הקטנה של האיש
שהוא מטפח אותי כמו ציור שמוסיפים צבעים,
מורחים גוונים ונקודות פרחים
בערפל הכול נראה ירוק,
אבל ירוק עכור כזה, עתיק
כשהם מתכנסים ומצביעים ואומרים,
דברים שלא שומעים
הם מדברים איתי שפות לא נעימות,
"אתה לא יפה כמו אישה," השפות אומרות
אבל אני לא זז מכאן, יהיה לנו תינוק, אני אומר,
והם שואלים איך בדיוק
כי אני המאמי של הגבר שלי,
והוא קונה לי פרחים,
תכשיטים, איפור ובשמים
ואנחנו לנצח שייכים
רק צריך זמן להפוך את החיים לאמתיים

אבל בשקט אני אוהב אישה,
שאוהבת אותי עם כל האיפור, הלק והתכשיטים
והיא אומרת שזה רק זמן,
עד שהגבר ייצא ממני
ואז אנחנו ניסע לברזיל, אני והיא,
ונחיה חיים חדשים
יהיה לנו ילד קטן, נקנה לו בובה
נגור במוטלים, נדבר מילים יפים,
נצרוך סמים, ניפול מתים...