תיכף תיפתח הדלת ואחות תצא ותבשר לאבי שנולדתי.
אבל בינתיים, עומדת לה חבורה קטנה של גברים, ואבי המיועד
בתוכם, ליד הדלת הסגורה וממתינה בדריכות. עד לפני שעתיים -
שלוש עוד היו זרים זה לזה. אנשים שיד המקרה זימנה אותם לאותה
נקודה, בדיוק באותו זמן ומאותה סיבה: בנות זוגם הכורעות ללדת.

לידם רק כיסא אחד. הם לא מעיזים להתלונן על מחסור בכיסאות,
מפחד שיסולקו לפינת ההמתנה הכללית לשם לא מגיעה האחות המבשרת.
תחילה עמדו כולם ליד הכיסא ומדי פעם הגניבו מבט עורג לעברו.
לכל אחד מהם גאווה גברית המונעת ממנו להפגין חולשה ולשבת ראשון
על הכסא. הם יודעים שגרי קופר, טרזן, מאיר הר - ציון ושאר
גיבורי התקופה היו נשארים לעמוד במצב זה ולכן גם הם יעמדו. אבל
גם לגב כואב יש רצון משלו ולכן כאשר אחד מהם הרהיב עוז והציע
שישבו על הכסא בתורנות, מיהרו האחרים להסכים עימו. ואז החלו
הויכוחים מי יהיה הראשון לשבת. וכך חלפה לה עוד רבע שעה
כשחבורת הגברים ניצבה סביב הכסא כאילו והיה מדורה קטנה בלילה
קר. לבסוף הטילו גורל ביניהם וגפרור שבור אחד שהתחבא בין אחיו
השלמים, הוא שקבע את סדר השימוש בכסא.
הם באו מן העיר ומן המעברה שלידה ומן הכפר השכן. האחד הגיע
בטנדר שלווה מאביו תוך שהוא מקווה שהיולדת לא תלכלך הריפוד,
האחר בא בפרייבט מפואר עם גג נפתח,  אחד אחר הגיע יחד עם אשתו
באוטובוס קופצני, זוג אחר הגיע רגלית תוך שהם תומכים זה בזו
ויש גם את זה שהביא את אשתו בעגלה רתומה לחמור תוך שהוא נוזף
בה על יללותיה.
איש מהם לא יעלה על דעתו לבקש להיות נוכח בלידה, בדיוק כשם
שהחותנת לא יכלה לבקש לעמוד ליד מיטת בני הזוג תשעה חודשים
קודם לכן. לפי מנהג אותה תקופה, יש מקומות שלבעל אין מה לחפש
בהם וחדר הלידה הוא אחד מהם. הבעל נדרש להמתין בסבלנות בחוץ
ולקוות שאשתו תזדרז.
בתחילה התבצרו בשתיקה גברית מנוכרת. אלא שהשיח סביב הכיסא
הבודד הצליח ליצור סדק בחומת השתיקה. סדק זה הורחב במקצת בעזרת
סיגריות. אחד הציע לאחרים  "נובלס" ושני מיהר לחקותו ושלף
חפיסת סיגריות "אל על" מקומטת, שלישי שלף מצית וכבר נוצר
חיבור. השלושה הזמינו גם את הרביעי והחמישי להצטרף ולהרחיב את
המעגל. ניצני שיחה עלו בחלל האוויר ומחוגי הזמן האיצו את
מהירות סיבובם. אותם ניצנים של שיחה לא הגיעו בשום שלב ללבלוב.
משפט קצר, שתיקה ארוכה, מילה ושוב שתיקה. סוג של קוד מורס
גברי.
לו היו נשותיהם ממתינות כך בעוד הם, הגברים, נאנקים בחדר
הלידה, הייתה ההמתנה מסתיימת בחברויות נפש ומפגשים הדדיים זו
בביתה של זו לאורך שנים. אלא שגברים לנצח ילכו שבי אחר מה
שנדמה בעיניהם כדימוי הקשוח, ולכן יעשנו בשתיקה הגם ששיחה מלב
אל לב יכלה לסייע להם לא מעט באותה העת.
ראשון לשבת על הכסא הוא הבחור התמיר בעל חתימת השפם השחור שעוד
מעט יהיה אבי.  לא תודה, הוא לא מעשן. בנפשו הוא עדיין ספורטאי
וסיגריות הרי לא מועילות לכושר גופני. הוא התברך ביכולת ניתור
יוצאת דופן שהובילה להצטיינותו ברמה הארצית במקצועות הקפיצה
לרוחק ולגובה. בצבא ממנו השתחרר לפני שנה, היה מד"ס. מה רב
המרחק בינו לבין אותו זקן מוכה אלצהיימר המוסע בכסא גלגלים כפי
שיהיה בערוב ימיו. אבל זה כבר נושא לסיפור אחר. כעת הוא עדיין
צעיר המחפש את עתידו. מאז שחרורו מהצבא הוא עובד כפועל בחברת
הבנייה של אביו אך חלומו הגדול הוא לקנות מנייה ולהיות חבר
באג"ד. לשם כך הוא זקוק לסיוע כספי. הוא כבר דיבר עם אביו
בעניין אבל לא העז לספר לאשתו, אימי המיועדת, על האכזבה שנחל.
סבי המיועד מסרב לעזור. בצדק רב העדיף אבי להמתין עד אחרי
הלידה שהרי בשורות רעות לא הולכות לאף מקום. הן לא נעלמות
מעצמן. תלד האישה, נשמח בפרי בטנה ואז אספר לאשתי ויחד נטכס
עצה, חושב אבי לעצמו.
בליבו ידע אבי שהוא צפוי לתגובה לא נעימה מהוריו. הוא אהב אותם
בכל ליבו והם אותו הגם שהיה שובב גדול. הוא העדיף לטפס על עצים
במקום לנגן בכינור. סבי המיועד קיווה בכל ליבו שאבי, יבחר לו
ככלה את בת שותפו בחברת הבנייה אך במקום זאת המשיך הבן
במשובותיו. לחרדת ההורים הציג הבן בפניהם כלה מקיבוץ. סבי חיפש
בעיניו סיוע מתמונת ז'בוטינסקי התלויה על הקיר שבכניסה לביתו
אבל ז'בוטינסקי שתק. סבי וסבתי לא הכניסו את הקיבוצניקית לביתם
והיא נאלצה לישון בבית החייל. אבל אבי המיועד התעקש ולבסוף
שכנע את הוריו לבוא לחתונת בנם בקיבוץ. כעבור שנה הגיע זמן
הנקמה.  אבל עכשיו ליד הדלת, מתאמץ אבי למקד את דאגותיו באשתו
היולדת ולא באף דבר אחר.
אבי המיועד קם מן הכסא ומפנה את המקום לסעדיה שמתיישב עליו
באנחה חרישית. סעדיה הוא תימני נמוך, כובע ברט מהוה לראשו
ומצדי אוזניו מסתלסלות פאות. קשה לדעת ממראה עיניים מהו גילו
של סעדיה. הוא יכל להיות בן 20 ובאותה מידה גם בן 35. אשתו של
סעדיה כבר ילדה פעמיים בעבר, בתימן. סעדיה צחק כשענה למי
מהגברים ששאל אותו איך היה בית החולים בתימן. "איזה בית חולים?
היא ילדה בכפר, נכנסה לבית של המיילדת ותיכף שמענו בכי של
תינוק, לא כמו פה שמתחילים בשחרית ובערבית עוד אין כלום".
סעדיה שחור כולו. כובעו שחור, עיניו שחורות ועורו שחור בדיוק
כצבע הדפוס בעיתונים שהוא מוכר. מבוקר ועד אחר הצהריים עובר
סעדיה ברחבי העיר כשהוא אוחז באופניו עליהן שתי ערימות של
עיתונים. ערימה אחת בסבל שמעל לגלגל הקדמי. ערימה שנייה בסבל
שמעל הגלגל האחורי. האופניים גדולות ממידתו של סעדיה וראשו אך
בקושי מציץ מעל הכידון. לנהוג באופניים אינו יכול כי העיתונים
מסתירים ממנו את הדרך. וכך מיטלטל סעדיה בעיר כשאופניו בידיו
והוא זועק את שמות העיתונים שעל אופניו: בסיבוב הבוקר "הארץ"
ו"דבר" ובסיבוב הצהריים "מעריב" ו"ידיעות".
כשהודיעה האחות במעברה לסעדיה ואשתו שצריך להגיע מהר לבית
חולים, ביקש סעדיה תחילה שאשתו תלך לשם לבד. הרי לו יש עבודה.
אבל אז הזכירה לו האישה את אסונה של אחותו שילדה לפני חודשיים
בבית החולים ילד בריא וחזרה בלעדיו למעברה. עוד שתי נשים חזרו
למעברה ללא התינוקות שילדו בבית החולים. השמועה אמרה שגם נשים
ממעברות אחרות חוו אסונות דומים. "אני מפחדת" אמרה האישה
לסעדיה והוא החליט ללוותה כדי לראות מה בדיוק קורה שם בשאול
הזה המתקרא בית חולים. הוא חייב להישאר ערני ולפקח בשבע עיניים
על כל דבר כאן. התינוק שלו לא ייעלם כי הרי בן - גוריון ביקש
שיהיו הרבה תינוקות בישראל. עם האחרים לא ידבר על כך וכל המתח
נותר כלוא בתוכו.
סעדיה מסתפק בישיבה קצרה על הכסא ומיד כשקם מתיישב במקומו
שמעון. מאז שהגיע לא הפסיק שמעון לעשן. שערו המשומן מסורק
לאחור משל היה כפילו של ג'יימס דין. מעל שפתו העליונה שפם דק
גזור היטב. לחולצתו השחורה צווארון גבוה ומכנסי הבד השחורות
שלו נתפרו למידתו בידי חייט מומחה ברחוב אלנבי. הוא נושק
לארבעים ואין כל ספק כי הוא מבוגר משאר הגברים הממתינים עימו.
כמו לסעדיה, גם לשמעון שני ילדים, בן ובת. הגדול יהיה בקרוב בר
מצווה. "נעשה נשף לכבודו וכמובן שאתן קונצרט" אומר שמעון
ומדליק בנקישה סיגריה נוספת בעזרת מצית הזיפו הרבועה שבידו.
הוא מנסה לעניין את קהלו המצומצם בדמות הבחורה המעורטלת החרוטה
על דופן המצית, אך מהר מאוד הוא מבין שכאן לא יימצא קונה
לבדיחות מסוג זה.
שמעון הוא זמר ששיריו  מושמעים מדי יום בשעת המוסיקה הקלה
ברדיו. הוא רגיל להופיע בפני קהל, להצטלם בסטודיו ולהתראיין
בידי עיתונאים, ובכל זאת הוא מתוח. המתח מתבטא אצלו לא רק
בעישון הרצוף. מדי כמה דקות מחכך שמעון את  נעליו המבריקות
באחורי מכנסיו. כך פעם אחר פעם. הממתינים עימו לא יכולים לדעת
זאת, אבל לשמעון יש סיבה מיוחדת למתח בו הוא שרוי. להבדיל מהם,
היולדת שלו אינה אשתו.
את תחייה הכיר בהכנות לקראת איזה מחזמר שהוצג לפני שנה
ב"האוהל". היא הייתה אחת השחקניות הזוטרות שם והוא היה מועמד
להחליף את השחקן הראשי. בסופו של דבר הגיע הבמאי למסקנה שלא כל
זמר מצליח מתאים גם למשחק בתיאטרון.  למרות זאת לא יצא שמעון
מהביקור ב"האוהל" בידיים ריקות. תחייה צעדה מולו באקראי.
מבטיהם הצטלבו, הוא אמר משהו וחייך לעברה אחד מחיוכי הקלארק
גייבל שלו, והיא נשבתה. היא הייתה צעירה ממנו בחמש עשרה שנים,
בחורה יפיפייה שעלתה ארצה לפני שנה. שמה האמיתי היה מרתה אבל
כשרצתה לעבוד בתיאטרון נדרשה לשם עברי והפכה להיות תחייה. הוא
מצידו זכה במאהבת צעירה איתה יכול היה לשוחח על ציורים של דאלי
וקנדינסקי, על סרטים של גודאר וויסקונטי, על מוסיקה של שופן
וצ'ייקובסקי ועל ספרים של  סארטר וקאמי. מזון רוחני זה שהעטירה
עליו בשפע, ערב לחיכו פי כמה מכופתאות הבצק השמנוניות שאשתו כה
התגאתה בהן. ולא פחות חשוב, עם תחייה הוא יכל לעשות אהבה
בפולנית. ורק אחרי הפעם הראשונה איתה הוא הבין כמה ערג לחוות
שוב אהבה בפולנית. מבחינתו היה זה סוג של מסע אחורנית בזמן,
כאילו לא הייתה מלחמה שהחריבה הכל, כאילו הוא שוב "שם" משתעשע
עם הגויות. הוא האתאיסט המוחלט ראה באהבתם דבר קדוש, משהו נעלה
וסודי שאין לחשוף לעין כל. לאשתו סיפר שהוא בחזרות והיא האמינה
או שמא הסכום החודשי שהפקיד בידה, גרם לה לעצום עיניים
ולהאמין.
באחד הבקרים ירדה אהבתו הסודית ממרום הקדושה אל קרקע המציאות
לקול מופע הקאות של תחייה. הרופא בישר להם בקול שמח שהיא
בהריון והמליץ על מנוחה. בזהירות העלה שמעון בפניה אפשרות של
סילוק העובר אך היא בכתה כל כך, עד שהצטער שכלל העלה את
האפשרות. אצבעותיו ליקטו את דמעותיה אחת לאחת במחוות פיוס
ובבוא השעה ללדת הביאה במכוניתו המפוארת לבית החולים משל הייתה
שחקנית הוליוודית.
בליבו מתפלל שמעון שלא יזדמן למקום מישהו ממכריו כי אוי ואבוי
לו אם בושתו תתגלה. ברור לו שהרדיו יפסיק להשמיע את שיריו וגם
ההזמנות להופעות תיפסקנה כי מי שאינו שומר אמונים למשפחתו הרי
אינו ראוי להיות מושא להערצת המונים. מילא זה, אבל אי הידיעה
איך הולכים להיראות חייו מעתה ואילך, שיגעה אותו לגמרי. אחרי
איזו אישה ילך? לאיזה בית יחזור? הרי הוא כל כך שונא לקבל
החלטות קשות. הלוואי ויכול היה לפרוק את המתח באיזה שיר.
שמעון האריך לשבת על הכסא תוך שהוא יונק באדיקות את הניקוטין
כתינוק הצמוד לשד אימו. כשקם לבסוף, הוא החווה בידו לעבר מנחם
שעמד בצד, אבל מנחם התעלם והמשיך להתפלל. הוא התפלל במרץ מתוך
סידור קטן שנבלע בין כפות ידיו. כעת הוא מתחיל בשלישית את
תהילים פרק ק' ולפניו קרא שבע פעמים את תהילים פרק כ' כסגולה
ללידה קלה וכבר אמר אינספור פעמים את נוסח התפילה לרפואה שלמה.
מטבע לו היה בכיסו היה ניתן לצדקה אלא שכיסיו ריקים ומפי הרב
הרי שמע לא פעם שהעיקר הכוונה שבלב. גופו מתנועע במרץ קדימה
ואחור, כשאניצי זקנו ופאותיו הארוכות נעות עימו בפיגור של
פאזה. לבושו היה חסידי למהדרין. כיפה שחורה, חולצה שפעם הייתה
לבנה ממנה משתלשלים גדילי ציציות, מכנסיים שחורות ונעליים
מאובקות שמבט קרוב יגלה כי חלק מתפריהם פרומים. הוא ידע שעליה
ללדת בעצב אך התפלל בכל ליבו שנתיב הלידה יהא מוצלח מן הדרך
שקדמה לו.
מנחם היה צעיר הממתינים. בן שמונה עשרה בלבד. יתום שחותן עם
יתומה שגודלה עד אז בידי דודיה. אלו שמחו להוריד מעליהם את נטל
כלכלתה ולמוסרה לאחר ובלבד שיהיה מחצרם. חיפשו פה ושם ולבסוף
נמצא להם בשולי החצר אותו מנחם, הנער המנקה את חדרי הישיבה.
הוא היה בן שבע עשרה והיא בת שש עשרה כשחותנו. שמחה של ממש לא
הייתה שם זולת שמחת ההקלה של דודי הכלה. הזוג הצעיר היה מבועת
ונרגש, וכשנדחפו לחדר הייחוד הצטנף כל אחד מהם בפינה אחרת של
החדר. חדר מגורים סודר להם על גג הישיבה ובתום טקס החתונה
הקצר, עלה הזוג במעלה המדרגות כנדון המטפס לגרדום. הם ידעו
שמצווה עליהם להתייחד אך לא ידעו מה בדיוק עליהם לעשות. הוא
זכר ששמע הלצות על מכחול ושפופרת והיא קיבלה מחברות בוגרות
רשימת תפילות לשינון במהלך הביאה. משנתכנסו בחדרם פשטה הכלה
דומם את בגדיה וניצבה מול חתנה בבגדים תחתונים אבל הוא פרק
משאו למראה. גם בלילות הבאים ניסה הזוג לממש נישואיו בלא
הצלחה. הכלה לא רצתה להפר מצווה ולאחר כישלונות נוספים ביקשה
את עצת הרבנית. באותו ערב הרימה הכלה כותנתה אך מנחם טעה בדרך.
רק לאחר עוד כמה ניסיונות שנתפרשו על פני לילות קצרים הצליח
מנחם להגיע לארץ המובטחת. מאז לא שכח את הנתיב הנכון לילך בו
והוא שב וצעד בו לעיתים תכופות עד שכלתו חייכה לעומתו ובישרה
לו שנתעברה.
וכעת עומד מנחם ומתפלל בדבקות לבן זכר, וגם שיהיה בריא, וגם
שאשתו תצא מהלידה בריאה כך שתוכל לשוב ולהתעבר במהרה, וגם
שימצא פרנסה נוספת לכלכל את הפה הנוסף. לרשימת בקשות שכזו
דרושה סיעתה דשמיא של ממש, ומנחם יודע שאין כמו תפילה הגונה
כדי להמריצה לפעולה.
משויתר מנחם על הישיבה בכיסא, צנח לתוכו שרוליק. די במבט חטוף
אחד לעברו כדי לדעת שהאיש מושבניק. לבוש בגדי עבודה מרופטים,
עורו שזוף, זרועותיו חסונות ובאצבעות השמנמנות שאריות של בוץ
וקש מעבודת הרפת. כל גאוותו בתנובת החלב המצוינת המופקת ממאה
וחמישים הפרות שברפת המצוחצחת שלו. הוא מכיר כל פרה בשמה ודואג
שלכל אחת מהן יהיה גיליון טיפולים מסודר. אוזנו כרויה לשמוע
רמז לגעיית מצוקה מצד מי מפרותיו האהובות. מאום מהן לא יחסיר:
קש מצוין, חיסונים כנדרש וביקורות שנתיות של הווטרינר המחוזי.
בלילות סערה הוא ניצב ברפת לוודא שכל פרותיו מוגנות תוך שהוא
מתעלם מצעקות אשתו שיכנס כבר פנימה. שלושה בנים ילדה לו זו עד
כה והוא מקווה שתוליד עוד כמה שיוכלו לסייע לו לפתח את הרפת.
לו היה מי מהממתינים עימו שואל על פרותיו, היה שרוליק מספר
שפרותיו הן מזן הולשטיין וכי רק בעוד שלושה משקים בארץ יש פרות
מזן עילית זה. הוא היה ממשיך ומתגאה בכך  שהמשק שלו ניצב במקום
השני בכל הארץ בתנובת החלב לפרה. אבל לו היה נשאל על שלושת
ילדיו היה עונה ביבושת שלימודיהם בבית הספר רק מפריעים להם
לעזור לו יותר ברפת.
הוא ואשתו הכירו כשהביאה עם אביה פר מיוחם להרביע פרותיו. הפר
חזר עם האב והיא נשארה איתו. אם יש בליבו אהבה כלפיה הרי היא
מוטמנת היטב. הוא לא מהיודעים להעניק חיבוק או ליטוף או מילה
טובה. מן קשיחות כפרית שכזו אשר אינה מתאימה למידותיה. הוא
מתעלם מרצונותיה, צוחק לפחדיה ואטום למכאוביה. אימו הרי ילדה
אותו בבית כשחולצה תחובה לפיה כדי שחלילה לא יצא קול כאב מפיה
אז "מה זה כל הפינוק המודרני הזה" הוא אומר לה בבוז וחוזר
לרפת.
הוא הביא אותה בעגלה לבית החולים ורצה לחזור מיד הביתה לפרותיו
אבל כפי שאמר לממתינים לידו, המחשבה שאולי תסיים מהר ותחזור
איתו בעגלה היא שמשאירה אותו עוד רגע ועוד אחד כאן בפתח חדר
היולדות.
וכעת מגיע הרגע. הדלת נפתחת. אחות גוצה יוצאת ובקול תקיף היא
שואלת את חבורת הגברים הממתינים: "מי מכם הוא אלטמן?".