בכפר שלנו זה ממש נפוץ לראות בן אדם מגיע לבית לא שלו, מרים
שטיח-כניסה לא שלו, לוקח מפתח לא שלו ונכנס.
לאנשים מבחוץ זה יראה הזוי ופולשני. אבל לנו זוהי דרך חיים. של
שותפות, של אחווה, של חברות משפחתיות ואהבה.
אבל זה לא שאנחנו רכושניים כל כך, ומתחלקים רק בדברים הקטנים,
אנחנו מתחלקים בחיים.
רק לאחרונה נויה הבת של איציק התחתנה, וחלקה את ירח הדבש שלה
יחד עם כל הכפר. כולנו זכינו לטוס ללונדון, היה קצת צפוף
במטוס, אבל מה לא נעשה בשביל להיות ביחד.
אני גם די בטוחה שנויה חלקה את הבתולים שלה עם שני בנים בתא
השירותים של המטוס, אבל זה סתם סיפור שמסתובב פה.
אני אוהבת את ההרגשה של הביחד תמיד הזאת. אני שונאת להרגיש
בודדה וכך אני לעולם לא נשארת רק עם עצמי.
יחד זה כוח, יחד ננצח את כולם. זה מה שלימדו אותנו עוד בגן,
כשלמדנו יחד עם כל הכפר את ה-א' ב', איך לספור עד עשר, ושתמיד
נשארים ביחד.
אמא שלי עבדה עד מאוחר בלילות אבל לא תמיד ידעתי. חזרתי מבית
הספר לחברה או לסבתא, או לגן השעשועים או לספריה או לחוג.
הכל רק כדי לא להיות לבד.
לא הייתה לי סיבה לפחד. הכפר היה מלא באנשים עם חרדת נטישה.
כאלו שיעדיפו להתאבד ובלבד שלא להשאר עם המחשבות שלהם לבד.
קשה לגדול בכפר כזה, היה לי קשה ורציתי לברוח רק לשניה כדי
לשמוע את נשימותיי ולהיות בטוחה, בטוחה לגמרי, שאלו נשימותיי
שלי.
אבל ככל שהזמן עבר נסחפתי אל הביחד, אל השותפות, אל הלעולם לא
לבד.
אתה מבין למה אני לא יכולה להיות עכשיו לבד?
כשכולם עזבו אותי ואני לבדי?
אני לבד לגמרי, אפילו אתה, אתה לא באמת קיים.
אני פשוט לא יכולה לחשוב מחשבות לעצמי עכשיו, התרגלתי לספר הכל
רק למישהו אחר ולא לעצמי.
ועכשיו, בפעם הראשונה שאני מספרת לעצמי, אני שמה לב כמה היינו
לבד כל אחד לעצמו.