היא עומדת בחצות הליל מול ירח בוכה
וממררת בבכי כמה הכול לא פייר
הכול לא פייר! היא צועקת ובוכה,
ואנשים שומעים ולא מדברים,
מה יש להגיד,
הרי כולם יודעים שהכול לא פייר
זה לא פייר! היא צועקת כנגדם,
ומחכה שיסבירו, שיגנו על המציאות,
שיתנו איזו תחושה שהדברים בכל זאת פועלים נכון,
אבל הם שותקים, הם רק מביטים בה,
והיא לא מבינה למה הם שותקים
ואז היא מבינה,
הם יודעים שזה לא פייר,
הם לא יודעים למה,
והם לא יודעים מה לעשות,
ופשוט מקבלים את זה
והיא שותקת.