ישנה דינמיקה עדינה ומיוחדת שמאפיינת זוגות בסופרמרקט.
אתה רוצה ללמוד על הזוגיות? חפש את העגלה.תסתכל מי דוחף? מי
מכוון? מי קדימה? מי אחורה?

4 ידיים על ידית-העגלה, זוג צעיר, מאוהב, מכבדים את המרחב של
הזולת. פוסעים באותו קצב. מתחילים יחד, עוצרים יחד, פונים
לאותו כיוון. מחייכים.
מצביעים על מוצר, מחזיקים אותו יחד, יד שלו יד שלה, בוחנים
אותו כמו אוצר, צוחקים. מחליפים מבט אוהב, נשיקה ורודה, צחקוק
נוסף, ו-2 רגליים ימניות מתחילות לפסוע יחד.

נדיר לראות את זה, אבל אם יוצא לך, זה שווה הכל. פתאום השמש
זורחת בסופרמרקט, פרפר צובט לך עדינות את הלב. בדיוק כאן, אני
מפנה מבט ומנגב התחלה של דמעה חמקנית. אני קורא ליצירת האומנות
הזאת: "עגלה לארבע ידיים".
יש אלפי גרסאות לזוגות בסופרמרקט, יד אחת על הידית, בן זוג
שהלך לאיבוד, אהבה שהלכה לאיבוד. "סליחה, לא שמתי לב", "אז
תשים לב לאן שאתה הולך עם העגלה, זה כאב לי..." איזה מרחב?
איזה כבוד? מושך ימינה, מושכת שמאל. הוא עוצר, היא פוסעת. תיקח
את זה, תיקחי את השני. כועסים, נושפים.
יום אחד ראיתי אותו בסופר...
אלכס קליין נראה כמו ישיש תימהוני. לא הייתה לו בת זוג באופק,
אך אלכס בהחלט לא היה לבד. ראיתי אותו מניח בזהירות מוצרים
בתיק בד ישן שנמצא בעגלה.
ראית אהבה, ראית כבוד למרחב הזולת. נראה כאילו הוא פוסע לקצב
של מישהו אחר.
מתחיל ,עוצר, פונה לאותו כיוון יחד. מחייך. מצביע על מוצר,
מחזיק אותו יחד, יד שלו ויד של..? לא ברור. צוחק. מחליף מבט
אוהב. ידעתי שאני לא צודק, אבל הייתי בטוח שאני לא טועה, הכול
העיד על "עגלה ל-4 ידיים".
שני מפגשים בסופרמרקט, לפגישה השנייה הוא הביא תמונה, וזה מה
שסיפר לי אלכס קליין.

קוראים לי אלכס. אלכס קליין. נולדתי בגרמניה ב- 1934. הייתי בן
חמש כשפרצה המלחמה. באותה עת גרנו כל המשפחה בדירת שני חדרים
בברלין.
המשפחה כללה את אימא שלי רוזה, סבתא שלי ברונייה ואותי. בתחילה
עדיין לא ידענו שלמלחמה הזאת יקראו "השנייה". במבט לאחור כנראה
אנשים חשבו שזיכרון "הראשונה" יספיק לעוד הרבה זמן. סבתא שלי,
ברונייה, זכרה טוב מאוד את "הראשונה", וקיבלה החלטה משפחתית
בפה אחד ,הפה שלה, "עוזבים את אירופה לפני שיהיה מאוחר מידי".
סבתא ברונייה הוציאה חלום ישן מהארון, ניערה ממנו את האבק,
הסירה את הלוט והכריזה: "נוסעים לאמריקה!"
אימא שלי, רוזה, התנגדה בתוקף: "שום אמריקה, אני לא מוציאה את
אלכס מהגן, מה עם כל החברים שלו? טוב שלא חשבת על ארץ ישראל".
אחרי כמה נענועים נוספים בראש אימא המשיכה "רק שקלרה לא תשמע
את זה. והקליינה (קטנה) אלכס, הלב יישבר לה".
אלכס (הבת), הייתה בת גילי, וגרה בשכנות עם אימא שלה קלרה,
הרוזנברגים. למעשה היינו שתי המשפחות היהודיות היחידות בבלוק.
אלכס ואני בילינו באותו גן-ילדים, שיחקנו באותו מסדרון, אכלנו
מסביב לאותם שולחנות, ולעיתים קרובות ישנו באותה מיטה. פעם
אצלי, פעם אצלה.
מידי יום בשעת הצהריים, היינו חוזרים יחד מגן הילדים. שלובי
ידיים, פוסעים מתנדנדים, מפטפטים, חולמים, ממציאים. עוד מעבר
לפינה ראינו אותן האימהות, נשענות על מעקה המרפסת, משקיפות,
ממתינות, משגיחות. אנחנו עשינו עצמנו כאילו לא ראינו, כאילו לא
שמענו: "הנה החתן והכלה...".
כנראה שנועדנו זה לזו. אבל לא נקדים את המאוחר.

1940, המלחמה עברה להילוך גבוה יותר, מזון לא היה חסר, אבל גם
לא היה עודף. סבתא ברונייה שיגרה מידי יום סיסמאות לאוויר: "מי
שזוכר, לא שוכח". ואז הוסיפה לאחר הפוגה קלה: "ואת יודעת מה?
אולי ארץ ישראל גם כן רעיון לא רע כל כך".
אימא שלי גלגלה עיניים וציטטה איזה פילוסוף גרמני ששכחתי את
שמו: "אין רע, שאין רע מימנו". לכל אחד היה מה להגיד. בטח גם
אני הוספתי איזה משפט משלי ששמעתי בגן ולא היה קשור...

1941, סבתא שלי עברה להילוך גבוה יותר, ובאפריל היא ארזה שני
אלכס, אחת רוזה, אחת קלרה ושלחה אותנו עם חבר של קרוב רחוק
במשאית חבוטה למרסיי. "שמה תעלו על האונייה לארץ ישראל. אני
סוגרת כאן כמה עניינים, מוכרת את הבית ובאה אחריכם, זה לא נושא
לוויכוח. נקודה". כמובן שניסינו להתווכח, לבכות, לצעוק, למחות.
וכמובן שזה לא עזר.
אתה רואה?  התמונה הזאת, אמר אלכס והצביע על התמונה שבידו,
צולמה בערך חודש לפני שעזבנו. זה היה בט"ו בשבט. בתמונה רואים
את אלכס ואותי מתכוננים לנטיעות. (היא הזכירה לי את דנה שלי).



לקח קצת זמן, אבל בסוף גם הטיפשים ביותר הבינו, סבתא הצילה
אותנו. אימא טענה שהיא הקריבה את עצמה. אני לא חושב שמישהו
באמת מתכוון למות, נראה לי שהיו לה כוונות אחרות אבל משהו
השתבש. היא לא הגיעה, לא שמענו ממנה יותר. בכל אופן זוכרים
אותה אצלנו כמנהיגה וכגיבורה.
כשהתקרבנו לגבול עם צרפת, התחילו שבע השנים הרעות, ממש כך.
פטרול משתפי פעולה צרפתי זיהה אותנו מרחוק וחיכה לנו כדי
להעביר אותנו למחנה מעבר גרמני. את האימהות שלנו רוזה וקלרה
ראינו בפעם האחרונה בכניסה למחנה. קשה לדעת בדיוק מה עלה
גורלן, אבל לא ממש קשה לדמיין. יותר לא ראינו אותן. גם מי שראה
אותן בהמשך לא ידע לספר לנו בבירור על סופן, או שלא רצה לדעת
לספר...

אלכס ואני שהינו ארבע-עשרה חודשים במחנה המעבר עד לפירוק המחנה
ב-1942. טוב שלפחות היה לנו אחד את השנייה. גרנו ביחד, אכלנו
ביחד, היינו בתורנויות ביחד. כולם קראו לנו "החתן והכלה" אבל
כשאתה בן שבע, בלי אבא ואמא, אתה לא ממש מרגיש כמו חתן וכלה.
עכשיו כבר כמעט ולא היה אוכל, כולם היו רעבים ונראו כל כך
רזים.
במשך שעות היינו חולמים בהקיץ...
בחלק אחד של החלום היה מבנה ענק בגודל של 4 ביתנים מהסוג שהיה
במחנה. במבנה הענק במקום שורות של מיטות, היו שורות של מדפים.
ובכל שורה יכולת למצוא סוגים שונים ומשונים של מאכלים שאפשר
לראות רק כשמדמיינים. שורה של פירות טריים, של ירקות עם תפו"א
בלי סוף, שורה של לחמים חמים שאפשר להריח עוד מהדלת, שורה של
גבינות, של חלב, שורה של שמנת. במקום לאכול, היינו מדמיינים.
בחלק השני של החלום היינו הולכים אלכס ואני בין שורות המדפים,
עם תיק בד שתפרה לנו אמא, אני מחזיק ידית אחת ואלכס מחזיקה
בשנייה, היינו קצת יותר מבוגרים אבל עדיין מאוד צעירים, אני
חושב שכבר כאן היינו מאוהבים. כדי ללכת בבטחה עם תיק בד חייבים
לכבד את המרחב של האחר. היינו פוסעים באותו קצב. מתחילים יחד,
עוצרים יחד, פונים לאותו כיוון. חייכנו הרבה. חלמנו בלי סוף.
היינו מצביעים בחלום על מדף, בוחרים מוצר, מחזיקים אותו יחד,
יד שלי יד שלה, שלא ייפול, שלא יעלם, שלא יישבר. בוחנים את
האוצר, צוחקים. מחליפים מבט אוהב, היינו נותן לה בחלום נשיקה
ורודה על הלחי, היא הייתה מסמיקה, צחקנו בחלום. ואז היינו
ממשיכים הלאה. מתחילים ב-2 רגליים ימניות פוסעים יחד, רק ככה
תיק הבד לא מתנדנד.
בחלק השלישי של החלום, היינו מגיעים הביתה, נשואים, ממש חתן
וכלה, מניחים את תיק הבד בזהירות על שולחן עץ מרובע קטן,
מפסקים את שולי התיק, ומוציאים ממנו את האוצרות לאט לאט, אחד
אחד, כל אוצר מקבל את הזמן שלו. היה חורף קר, אבל בחלום השמש
זרחה, פרפרים היו באוויר... חלמנו...
אחרי השחרור ממחנה המעבר הועברנו למחנה שיקום. הוחזקנו מרצון
תחת השגחה רפואית במחנה השיקום כמעט שנה. לאט הוספנו משקל,
וחזרנו להיראות כמו משהו מוכר מהעבר רק בוגר יותר. פגשנו
רופאים ואחיות נפלאות שעזרו לנו לשקם את הגוף ולתת מנוחה
לנפש.
כששאלו אותנו אם אנחנו נשואים, היינו עונים שאנחנו חתן וכלה.
כולם הגיבו בחיוך, וקיבלו את זה כחצי עובדה. החלום שלנו לא טרח
לעדכן אותנו ופשוט העביר את עצמו לשלב הבא.

יום אחד הגיעו למחנה השיקום אורחים מהארגון היהודי/ציוני.
בעקבות הביקור שוב עברנו מחנה, הפעם למחנה הכשרה. לא היה מה
להשוות. מחנה ההכשרה היה כמלון חמישה כוכבים לעומת מחנה
השיקום, שהוא מצידו היה כמלון חמישה כוכבים לעומת מחנה המעבר.
שיכנו אותנו במחנה ההכשרה ולכולם היה ברור שאלכס ואני לפחות
מאורסים. בתור זוג רשמי קיבלנו חדר פרטי. המחנה נועד להעניק
לנו ידע בסיסי לקראת העלייה.
כולם כבר חיכו לרגע... וחיכו... וחיכו... ובגיל 14 סוף סוף
קיבלנו את הבשורה. עולים לארץ ישראל.
מה אני אספר לך? היה קל? לא. היה כיף? אולי. הייתה אהבה! זה מה
שחשוב בסופו של יום. עם זה אתה הולך לישון. עם זה אתה קם. עם
זה אתה חי כל היום.  
גרנו בקיבוץ, קיבלנו דירת חדר לזוגות נשואים. ילדים? בטח
שרצינו, אבל עוד לא הגיע הזמן. אח"כ כשחשבנו שהגיע הזמן, לא
יכולנו. הרופאים טענו שתת התנאים במחנה המעבר חיסלו את האפשרות
לילדים.
לא ראינו טעם לתקן את הטעות הרווחת ולהתחתן באמת. סה"כ היינו
יותר נשואים מרוב הזוגות שהכרנו. אולי לא רצינו לקלקל.
מצאנו עבודה. אתה מבטיח לא לצחוק? יום אחד אלכס מגיעה הביתה
זוהרת כמו כלה ביום חופתה. נותנת צרחה של שמחה קופצת עלי
בחיבוק שכמעט מפיל אותי לרצפה. מה קרה? אני שואל אותה. מצאתי
לנו עבודה, היא אומרת לי. אתה מבטיח לא לצחוק? אתה מאמין
בחלומות שמתגשמים? אמרתי לה: "אלכס, את חלום שהתגשם, נו מה?"
ואז היא אומרת לי: מחר אנחנו מתחילים לעבוד במחסן של המשווק
המרכזי בתנובה מרכז.
אולי היום זה לא נשמע כל כך אטרקטיבי, אבל תאמין לי שעבור משרה
כזאת באותם זמנים היית מוכן להרוג.
למחרת מוקדם בבוקר, התייצבנו במחלקת כוח אדם. אתה יכול לתאר
לעצמך שבלילה הקודם לא הצלחנו להירדם. דיברנו ופטפטנו ונזכרנו
בחלום ממחנה המעבר וכל כך התרגשנו...
אחרי קצת ניירת בכוח אדם, והדרכות כלליות לקחו אותנו לסיור.
הליכה קצרה דרך מגרש חנייה גדול והגענו למבנה ענק עם דלת
גדולה. מייד כשעברנו את מפתן הדלת ראינו את האולם הענק,
הסתכלתי על אלכס והיא הסתכלה עלי. פשוט לא להאמין, כמו בחלום,
שורות שורות של מדפים. ובכל שורה כמו חיילים, מסודרים סוגים
שונים ומשונים של מאכלים שבעבר יכולנו רק לדמיין. שורה של
פירות טריים, שורה של ירקות עם תפו"א בלי סוף, שורה של לחמים
חמים שאפשר להריח עוד מהכניסה...נראה לי שהתחלתי לערבב את
החלום עם המציאות.

"היי אתם, סדרנים, מה אתם חולמים? צריך לסדר את הסחורה...".
מאז ועד  לפני חמש שנים עבדנו אלכס ואני בסידור סחורות על
מדפים אצל המשווק המרכזי. תעזוב את הכסף. תעזוב את הכבוד. לא
כל אחד מגשים חלום. כל יום משבע בבוקר ועד חמש אחר הצהריים.
ואז בשעה חמש, אחרי שמחתימים את הכרטיס, היתה מתחילה המוסיקה
האמיתית. איזה קונצרט. סימפוניה לפסנתר בארבע ידיים מאת אלכס
ואלכס.
אלכס תפרה תיק בד, בדיוק כמו שהיה לנו בחלום, כזה עם שתי ידיות
ששני אנשים יכולים להחזיק משני הצדדים. אני מחזיק ידית אחת
ואלכס מחזיקה בשנייה, עכשיו היינו מבוגרים, מאוהבים, הולכים
בבטחה עם תיק בד, מכבדים את המרחב של האחר. היינו פוסעים באותו
קצב. מתחילים יחד, עוצרים יחד, פונים לאותו כיוון. מחייכים.
היינו מצביעים על מדף, בוחרים מוצר, מחזיקים אותו יחד, יד שלי
יד שלה, בוחנים את האוצר, צוחקים. מחליפים מבט אוהב, הייתי
נותן לה נשיקה ורודה בפה, היא כבר לא הסמיקה, צחקנו כמו
משוגעים. ואז היינו ממשיכים הלאה. מתחילים ב-2 רגליים ימניות
לפסוע יחד.
קנינו מעט, רק מה שחייבים. לא היה לנו כסף רב וגם פחדנו להעמיס
את תיק-הבד, שלא יקרע. אח"כ היינו מגיעים הביתה, מניחים את תיק
הבד בזהירות על שולחן עץ מרובע קטן, מפסקים את שולי התיק,
ומוציאים ממנו את האוצרות לאט לאט, אחד אחד, כל אוצר מקבל את
הזמן שלו. אח איזה יופי, כמו פרפרים...
אח"כ בא עידן העגלות, אל תשכח שכבר לא היינו צעירים. מי יכול
לסחוב היום כמו פעם? אבל אנחנו, שמרנו אמונים לתיק הבד. היינו
לוקחים עגלה ומניחים בתוכה את תיק הבד. נותנים לו כבוד. תראה,
גם תיק הבד כבר הזדקן ולא יכול היה לסחוב כמו פעם. (הסתכלתי על
התיק, הוא נראה כמו משהו ששייך למוזיאון)
פיתחנו טכניקה חדשה. טכניקה לעגלות. שנינו מחזיקים בעגלה, 4
ידיים על ידית-העגלה, צריך לכבד את המרחב, אחרת מתנגשים
במותניים. צריך לפסוע באותו קצב. להתחיל יחד, לעצור יחד, לפנות
לאותו כיוון. לחייך, להצביע, להחזיק, כבר חמש שנים מאז שאלכס
נפטרה שאין לי את היד שלה, אבל אני ממשיך לתת לה לאלכס לבחון
את האוצר, ככה אני יכול לצחוק איתה, להחליף מבט אוהב. הנשיקה
פחות ורודה, הפעם אני מסמיק. ורק רגל ימין אחת מתחילה לפסוע
יחד.

זה מה שסיפר לי אלכס קליין.
אני עדיין רואה אותו בסופר מידי פעם. מה אני אגיד לכם? נדיר
לראות את זה, אבל אם יוצא לך, זה שווה הכל. פתאום השמש זורחת
בסופרמרקט, פרפר צובט לך עדינות את הלב. בדיוק כאן, כדאי לכם
להפנות מבט ולנגב התחלה של דמעה חמקנית לפני שהיא הופכת
לשיטפון.
אני קורא ליצירת האומנות הזאת: "עגלה לארבע ידיים".