[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רון קוזניצקי
/
גרב אדום סנדל שחור


מוטי סלע היה בן 7 כשקיבל "מלגה לכל החיים" מתורם אלמוני. הוא
אפילו לא ידע מה זה אומר. בגדול, הסבירו לו שמעכשיו הוא הולך
לבית ספר, ואדם עשיר שהוא לא מכיר משלם על הכל. בדיעבד יגלה
מוטי את המורה הרוחני שלו, מי שישלם בעדו וידאג לקבל בסיום כל
שנה העתק של תעודת סיום מבית הספר. מוטי סלע קיבל את המתנה,
ידע לנצל אותה ואולי בגלל זה, אחרי האוניברסיטה החל ללמד
מתמטיקה. הוא החליט "להעביר את זה הלאה".
למורה הרוחני, סיפר לי מוטי כעבור שנים קראו רחמים. זה היה
בתקופת טרום המדינה. כמו כל ילד אחר בתקופה ההיא, גם רחמים רצה
ללמוד בבית ספר. כמעט כל החיים שלו הוא רצה. אבל עם אבא נכה
ואימא שלא הרוויחה מספיק, הוא נאלץ לעזור בכלכלת הבית ורק
להמשיך לרצות. המדינה התחילה להיבנות. לבנייה צריך חול חשב
רחמים? נביא להם חול. וכך הוא היה נוסע לחוף הים, מעמיס חול על
טנדר חבוט שהצליח לקנות והיה מוכר חול בניין לקבלנים. צריך עוד
חול? אין בעיה, נביא עוד טנדרים. ואולי במקום להביא חול
לקבלנים חשב רחמים כדאי להיות קבלן בעצמי? רעיון לא רע.
וכך, עם הרבה רצון  וקורטוב מזל, רחמים נהיה קבלן בקנה מידה
גדול,כולם הכירו את רחמים. "היה לי מזל" הוא נהג לומר "אבל זה
לקח יותר מדי זמן, עכשיו שיש לי כסף אני כבר לא יכול ללכת
לבי"ס". וכך עלה בראשו הרעיון - "מלגה לכל החיים". רחמים החליט
"להעביר את זה הלאה".
את מוטי סלע ראיתי לראשונה בחטיבת הביניים. הוא היה המורה שלי,
למתמטיקה.
בתחילת השנה דלת הכיתה נפתחה. בתחילה נכנסו גרב אדום וסנדל
שחור, מייד אח"כ נכנסה יד כהה עם תיק עור חום, רגל נוספת תאומה
לקודמתה ומעל כול זה... "שלום, קוראים לי מוטי סלע, אני אלמד
אתכם כל מה שאני יודע, רוב הדברים שתשמעו השנה יהיו אמת, מה
שלא יתלכד לכם עם ההיגיון ראוי לבחינה חוזרת, אל תאמינו לכלום,
ואפשר להתחיל".
קול דממה דקה, זה מה שיכולת לשמוע אם הקשבת טוב. אני לא הקשבתי
לכלום. בחטיבת הביניים הדבר הלפני אחרון שעניין אותי היה
מתמטיקה, או כל דבר אחר שדורש מעבר נוירונים מהיר בקליפת המוח.
כל אירוע שגרר אחריו התגברות בפליטת גלי אלפא מהמוח היה טמא
מיסודו.
שליש ראשון נגמר, וכמו הצרצר מהאגדות, נדהמתי לגלות את הספרה 4
מופיעה בצומת המפגש של שורת ה"מתמטיקה" ועמודת ה-"ציון".
רק המחשבה על מה יהיה לי בבית גרמה לי להתחיל לנשום הפוך. בבית
הורי לא הייתה סובלנות לאירועים מהסוג הזה. עמדו לפני מספר
אפשרויות:
אפשרות א'- ללכת הביתה כאילו לא קרה כלום,  בבחינת - שווה ערך
להתאבדות.
אפשרות ב'- לספר שנמר טרף לי את התעודה בדרך הביתה, עיין
אפשרות א' .
אפשרות ג'- לבקש מקדישמן החנון שיחליף איתי תעודות ליומיים,
עיין שוב באפשרות א' .
אפשרות ד'- לנסות לבצע גיוס מוקדם, משהו עם למות בעד ארצנו, או
אפשרות א'.
לאחר שכלו כל האפשריות הלכתי בצעדים מדודים בראש מורכן לכיוון
חדר המורים מתוך כוונה לעורר את רחמיו של מוטי סלע, לבקש חנינה
עם אפשרות להמתקת גזר הדין.
בחדר המורים מצאתי את מוטי סלע ואריה שכטר, המורה להיסטוריה.
מוטי פזל אלי מזווית העין, "מה קרה, הקדימו את תשעה באב?"
"יש בעיה עם ה-4 הזה במתמטיקה, וצריך למצוא פתרון לפני שיהיה
מאוחר מידי" אמרתי.
"מה אתה מתרגש? זה רק ציון, זה לא נושך". שכטר שהקשיב לשיחה
הנהן להסכמה.
"הבעיה, שעם זה אני לא יכול להיכנס הביתה, על 6 יהרגו אותי,
ואני לא מצליח להפליג בדמיון מספיק רחוק כדי לדמיין מה הולך
להיות העתיד שלי עם ה-4 הזה".
מוטי גרד בראש, "תראה, זאת בעיה, אולי 5 יכול לעזור?"
בצעתי במהירות תנועת הצטלבות וגלגלתי עיניים כלפי מעלה. "על מה
אתה מדבר? זה לא שוק פה, זה עניין של חיים או מוות".
מוטי בלע רוק. "מאיפה אני אביא לך 6? אפילו 5 זה גבולי" מוטי
פשט ידיים לצדדים והתיישב.
ניסיתי שוב: "6 זה או בית חולים בטיפול נמרץ או ניחום אבלים.
חוץ מזה מה אתה מתרגש ? זה רק ציון".
"שכטר, מה אתה אומר? מה נעשה איתו? יש אנשים שלא מבינים בי"ס
אה?".
"תספר לו את הסיפור שלך" אמר שכטר. וכאן שטח בפני מוטי את
הסיפור המלא של רחמים וה"מלגה לכל החיים" שהוא קיבל ממנו.
"אתה יודע מה?" מוטי שאל בלי שממש חיכה לתשובה, "הגיע תורי
להעביר זאת הלאה. קח 7, לך הביתה, אבל בתעודה הבאה תוציא את
ה-7 בכוחות עצמך. עשינו עסק?"
לחצתי את היד של מוטי כשחיוך גדול מכסה לי את כל הפנים. שכטר
עשה את עצמו 'לא ראיתי, לא שמעתי', אבל הגניב לי קריצה.
בדרך החוצה מחדר המורים עוד הספקתי לשמוע את מוטי "ואל תשכח גם
אתה להעביר את זה הלאה...".
'
ראיתי אותה פעמיים. פעם אחת על יד המדף של המרקים משווה
בקפדנות נתונים בין כמה קופסאות. היה משהו בתנועות שלה שמשכו
את תשומת הלב שלי. נפגשנו שוב בקופה כעבור כחצי שעה.
המתנתי בסבלנות על לגמר החשבון שלה, עוקב אחר המוצרים שיוצאים
מהעגלה אחד אחד עד שכל המוצרים הוצגו על המסוע, מתקדמים
ונעצרים עפ"י החיישן האופטי רגע לפני שהם מתמוטטים על המשקל
האלקטרוני מתחת לקרן הברקוד .
בדיעבד, היו אלו מוצרי יסוד בעלי מכנה משותף, מחיר נמוך.
היה לי מספיק זמן לראות איך היא אורזת את המוצרים לתוך שקיות
מרשרשות ומעבירה אותם בזהירות לתוך העגלה.
שדבר לא יישבר. שדבר לא יתקלקל. היא לא הייתה יפה, אבל היה לה
משהו נעים בפנים. קצת עגלגלה, שיער שטני חלק ארוך, לבושה
בפשטות, ג'ינס וטריקו.

"שלוש מאות עשרים ושתיים וחמישים אגורות" הכריזה הקופאית.
כרטיס אשראי כחלחל נשלף בזהירות מארנק חום, היא הושיטה אותו
בהיסוס.
לאחר המתנה קצרה הקופאית נשפה, "אין אישור, יש לך כרטיס אחר?"
לא היה לה מבט מופתע, היא נשמה עמוק בעיניים עצומות, נשפה
בעיניים פקוחות ובהתה קדימה.
"גברת, יש לך כרטיס אחר?"
העיניים נעצמו, דמעה אחת זלגה משתהה לשבריר על הלחי צונחת על
החולצה משאירה מעגל רטוב קטן, סמן אירוע.
"אין לי כרטיס אחר" היא נשמה בכבדות, "הילדים..."
רק עיוור/חרש לא היה מבין את התמונה. הייאוש/הדיכאון היו
ברורים מידי.
"צ'ק יש לך?" הקופאית נשפה שוב.
"אני לא יכולה לתת צ'קים, לא החודש".
כדי לא ליצור מצב לא נעים, וגם כדי לא להיות מעורב, פניתי
לאחור וחיפשתי כל מיני דברים שאני לא ממש צריך בין שורות
המדפים... ואז ראיתי אותם, ברווח מתחת למדף התחתון ראיתי אותם,
חולפים באטיות. מצמצתי פעמיים, טלטלתי את הראש מעט, אני בטוח
שראיתי אותם. לא טועים כשרואים גרב אדום וסנדל שחור.
"את יכולה לתת לי צ'ק למתי שנוח לך, אני אשלם עם הכרטיס אשראי
שלי". מי אמר את זה? אני? זה לא נשמע כמו הקול שלי, אבל זה יצא
מהגרון שלי. היה לקול הזה גוון אדום/שחור.

מוטי, אם אתה שומע, תדע שגם אני העברתי את זה הלאה...
כבר עברה חצי שנה, אי אפשר להשתמש בצ'ק הזה, הוא פג תוקף.
אני שומר את הצ'ק הזה. לא היה שום סיכוי שאני אפדה אותו.
זה הצ'ק הכי טוב שהחזקתי ביד בחיים שלי (עכשיו אני יודע
שקוראים לך סיגל).
יום אחד אני אתן אותו לילדה שלי. אני אספר לה את כל הסיפור על
רחמים, על מוטי סלע, על הגרב האדום, על הסנדל השחור, על הקריצה
של שכטר, ועלייך סיגל.
ואתה מוטי, חכה בסבלנות, תביט עלינו ותראה איך גם עמית "מעבירה
את זה הלאה".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ההרים גבוהים
יותר בדרך חזרה?
אז מה, גם אני
אהיה גבוה יותר
בדרך חזרה. עוד
לא סיימתי את
גיל ההתבגרות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/2/17 9:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רון קוזניצקי

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה