אני זוכרת את הרגע שהיינו באמצע ״לעשות אהבה״ ופתאום הפסיק
לעמוד לך.
זה הביך אותך כל כך, ואני חיבקתי אותך את החיבוק הכי אוהב
שיכולתי לתת רק כדי שהמבוכה תעבור .
ובדיעבד אני חושבת שזה הרגע שהבנת שאתה לא אוהב אותי יותר או
הרגע שבו הפסקת להימשך אליי.
מאז אותו היום כבר היינו שוכבים פחות בתירוץ שאתה בדכאון ושאני
לא אבין כרגיל.
הייתי חוזרת מהבסיס פעם בשבוע וגם אז לא היית מוכן לשכב איתי.
האמנתי לכל הדברים שאמרת, הרגעים שלא רצית היו נוראיים ,
הייתי הולכת לצידך לישון חנוקה מדמעות, היו ימים שהייתי בוכה
כלכך הרבה כמעט כל הלילה והחזה שרף לי, הלב שלי רצה לברוח
החוצה , בכל פעם כזאת רציתי לברוח לך מהמיטה לברוח הבייתה ,
הרגשתי פחות יפה פחות סקסית פחות אישה.
ובחלק מהפעמים שכן שכבת איתי זה כבר היה נראה כאילו אתה עושה
את זה כי אתה חייב רק בשביל לספק לי את הצורך רק כדי שאני כבר
ארד לך מהראש.
אני לא יודעת עם אילו שדים התמודדת אבל אני תמיד הייתי שם
בשבילך , תמיד, והייתי מוכנה לשמוע ולקבל הכל, אם רק היית באמת
אומר לי ולא מסתיר. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.