אני לא יודע למה היא קראה לי בשביל זה. היא אמרה לי "בוא אליי,
אני רוצה שתראה משהו," זה לא ביג-דיל, היא גרה שתי קומות
מעליי, אבל בכל זאת הייתי צריך קצת להתארגן כדי להיראות כמו
בן-אדם. כי בכל זאת אני לובש בבית כבר אותם בגדים כבר חודשיים.
מכנסי ספורט ארוכות, חולצה קצרה וג'קט, שמאוד מסריח הג'קט הזה,
והמכנסיים מוכתמים ברטביי אוכל וזרע. גם הגרביים שלי היו
מסריחות, והייתי צריך להחליף גם אותם. לא חשבתי באמת שזה ישנה,
הרי לא עשינו את זה כל-כך הרבה זמן, באיזו נקודה שנינו איבדנו
עניין בזה אחד כלפיי השנייה ולהפך, אבל בכל זאת החלפתי גם
תחתונים והזלפתי דאודורנט, רק קצת, לכל מקרה שלא יהיה. לא
שקיוויתי בכלל או ציפיתי. אבל כמובן בכלל לא טרחתי להתקלח.
נכנסתי לאותם נעלי בית, שהם היו בסדר כי לא הלכתי איתם מעולם
מחוץ לבית, כיביתי את החימום, חשוב מאוד, ועליתי שתי קומות,
היא כבר פתחה לי את הדלת איך ששמעה אותי.

"אתה צריך לראות את זה, אתה צריך לראות את זה," היא אמרה
מתרגשת, והושיבה אותי על הספה. אבל לא קרה שום-דבר יוצא דופן,
והיא גם לא עשתה כלום או הראתה לי כלום, מלבד לשבת ולחכות
איתי, כשהיא מחייכת חיוך מלא ציפייה ועיניה נוצצות, ומבטה נודד
על כל החדר, ובעיקר נתקע ברצפה, אבל החיוך הקטן לא יורד. "ל-מה
אנחנו מחכים?" שאלתי. "עוד רגע, עוד רגע, אתה תראה לבד," היא
אמרה, ומישהו צלצל בפעמון הדלת שלה. היא קמה והכניסה גבר צעיר
שנשא פיצה, ולבש מדים של שליח פיצה, והיא שילמה לו עם טיפ
נדיב, אמרה לו תודה, והוא הלך. היא פתחה את מכסה הקרטון של
הפיצה ואמרה לי להסתכל עליה, על הפיצה. היא הייתה עבה באופן
רגיל, אבל עם הרבה רוטב וגבינה באופן שחרג מהרגיל, "ביקשתי
שיעשו לי ככה במיוחד," היא אמרה והתחילה לאכול, ושאלה ללא
עניין מיוחד אם אני רוצה להתכבד, סירבתי. היא אכלה וסיימה את
כל הפיצה, ואז הלכה ושטפה את ידיה ופיה, וזרקה את שאריות
הקרטון. ואז הסתכלה עליי. "נו, מה אתה אומר?" היא שאלה. "מה?"
שאלתי בתמיהה. "חיסלתי עכשיו מגש פיצה שלמה לגמרי לבד ואין לך
מה להגיד?!" היא שאלה מעט נסערת ונרגזת. "מה אני אמור להגיד על
זה?" התפלאתי, והייתה בדבריי נימת רוגז. "אני שמנה!" היא קראה
פתאום בתוכחה. "אז מה?" שאלתי. היא לא הייתה שמנה מאוד, אבל
היא הייתה כמו שאומרים, בריאת בשר, בהחלט היה מה לתפוס, כמו
שאומרים. לא תמיד היא הייתה ככה, אבל זה קרה בשנים האחרונות
שאני מכיר אותה. אני מכיר אותה כבר 15 שנה. מאז שעברה לגור פה.
"טוב, טוב, טוב," היא אמרה בחוסר סבלנות, כאילו היא כועסת שלא
הבנתי משהו, "אני אתפשט," היא אמרה פתאום, ובאמת התחילה
להתפשט. לא הבנתי מה היא רוצה, וזה לא היה ביג-דיל בשבילי,
למרות שהיא התפשטה עד עירום. הרי פעם היינו מזדיינים מלא,
וראינו וגם הרגשנו כל אחד ואחת את הגוף של השני והשנייה מכל
היבט כמעט. למרות שזה היה מזמן. ואז היא עמדה מולי עירומה
לגמרי בנעלי בית, ואפילו עשתה סיבוב או שניים להציג את גופה.
"אני לא מבין מה הנקודה..." אמרתי מעט בחשש. "אני שמנה!" היא
צעקה. "אז מה?!" צעקתי בחזרה.