עוד מימי הילדות רגשותיי אל המין השני היו אמביוולנטיים. רציתי
לפנק ללטף ולהגן על אהובותיי הדמיוניות. אבל באותה מידה להשפיל
אותן, להצליף בהן, ולהכריח אותן למצוץ לי. ואחר כל זה, שיבקשו
את זה שוב. ולפתע הופך את עורי ומבקש  אותן להשפיל אותי, ללקק
להן, בעוד הן מצליפות על גבי.  מעולם לא הבנתי למה זה כך.
האמנתי שזו סטייה. במשך חיי לא מימשתי את כל הפנטסיות האלה,
אבל למדתי שכל הרפרטואר, הוא נורמאלי ואין בכך שום סטייה, אם
נעשה הדבר בהסכמה הדדית.
כדי להימנע מהספור להיות ארוך מידי, אתייחס רק לאחת מהן שנקרא
לה כאן - , בהסכמה של פה אחד... הפה שלי - "סבתא נפקא". או
הסבתא.
אני והסבתא יצאנו בצוותא לשנות מרכזת פתילים. נכנסנו, נברנו,
שינינו, בדקנו, חתכנו, הדבקנו, ושמחנו שהכול פועל כשורה.
כשיצאנו לאוויר הלילה הצלול, הסתבר שזה כבר לילה, האוויר צלול
והירח זורח במלוא הודו. ידינו זו שלי וזו שלה גיששו זו אחר זו.
ושמצאו נאחזו זו בזו, כאילו חששו מהחושך. אבל תיק ג'ימס בונד
שהיה בינינו בטעות. נפל ארצה, נפתחו מנעוליו, כל הניירות של
השינוי האחרון, שינויים שהיו וכאלה של עתיד לבוא, או  דמיון
לבוא, התפזרו בשטח החרוש. רצנו, רדפנו, טפסנו, פיספסנו, אבל
התחבקנו מאוד. ואז התנשקנו, מזמזנו, בדקתנו, חדרנו חודרנו,
ברכנו על היותנו עשויים נקבים, נקבים, חורים ובליטות. חדרנו את
מה שחדיר, ליקקנו את מה שלקיק ומצצנו את מה שמציץ. כל ציץ
שהציץ ונפגע.
לא הייתה מבוגרת מאיתנו באמת, אלא שהמראה הגלותי שלה, והשמלות
שיצאו מהאופנה, הקנו לה את התואר. בעצם הייתה דומה יותר לאימא
שלנו, וזה אולי ניתן להסביר בתסביך אדיפוס.
כנראה שלא היו לי מתחרים, אולי הבעל, אבל הוא היה אדיש, ואולי
כך כולם, מלבדי? בכל אופן הפסקות הצהריים. התארכו והלכו, משום-
מה לא הפריעו לנו. ותמיד מצאנו לשמחתנו קרחת יער קטנה וחבויה
שהזמן שכח אותה, והמתינה רק לנו. היו לי כמה שמיכות במכונית.
שרעייתי הסקרנית, לא שאלה למה אני צריך אותן. וכן לא שמה לב
שממחטות האף של אז שהיו עשויות מאריג, לא נועדו לשימוש חד
פעמי, נספגו בהם נוזלים שונים מכאן ומשם, וגם אלקלואידים,
סמיכים קצת יותר, שהוצאנו אותם למיחזור בטבע. מספרן הלך ופחת,
עד שנכנעתי וחזרתי, כמו רוב האזרחים ההגונים, לממחטות ניר,
שנועדו להיות מגבות מטבח. וכאן אני חייב לצרף אזהרה פורמלית:
don't try it at home.
נראה ששום דבר לא יכול לזעזע את השגרה הברוכה אבל: אַ-מענץ'
טראַכת און גוד לאַחְת .
כמו שנאמר בלוישן קוידש: איש חושב ואלוהים צוחק.
ואז באמצע האכסטזה, בפוזה בלתי אפשרית במכונית, כשהשרברבות
הולכת להתממש, המטפחת ביד בפוזה של נסיגה מהירה. "טוק, טוק,
טרח". משהו דופק על שמשת המכונית, ומכיוון שלא ניתן לראות דרך
שמשות המכוסות אובך, שתמיד מלווה דברים כאלה. (לא, אין הסבר
טכנו חרמני) אני מגלה שהצעד הקריטי עבר ככה, חמק לו ללא
קונטרול כלל. והמטפחת יבשה ומיותרת. ואני פותח את שמשת המכונית
ומה אנחנו רואים: "גפיר" כאילו שהוציאו אותו ממערכון של קרן
קיימת. עם כובע פקק. והוא שואל בקול בס וברצינות מפחידה: "מה
אתם עושים כאן?" רציתי לענות לו את התשובה הידועה: ממתינים
לאוטובוס מספר חמש. אבל לא הייתי בטוח שיש לו חוש הומור, אז
אני שואל גם כן ברצינות: "יש איסור לפוש ביער?"
"בדרך כלל לא, ואתם יכולים לפוש, אם ככה קוראים לזה היום, אלא
שיש כאן כרגע תרגיל צבאי ולא הייתם אמורים להיות כאן כלל."
"טוב," אמרתי בשקט האפשרי במצב כזה, כשהוא עם מכנסיים במקומם
ואני בלעדיהן לחלוטין, ואיני בטוח שאדע למצוא אותם בבלגן
שנוצר. אמרתי לו: "אתה תעשה פטרול של חצי שעה, ושתעבור כאן
בעוד שעה, לא נהיה פה כבר, אני מבטיח." הוא הסתלק במבוכת מה,
ואנחנו התנפלנו על השמיכות, ניערנו אותם ועפו מהן: חזייה
תחתונים תואמים, שהתבררו להיות שלי, אביזרים, וגרבונים ואני
עירום והיא בתחתונים בלבד יצאנו מהאוטו ואז העבירה  לי את
התחתונים בתנאי שאני אעביר לה את שלה, מכיוון שלא ניהלנו
קטלוג, דרוש היה יותר זמן ממה שהערכנו, אבל בתום חצי שעה,
היינו לבושים כאילו למסדר, שלא היה עובר את ויקטור. סגרנו
הכול, לרגע חששתי שהמכונית לא תניע, אבל מכיוון שמרפי קיבל את
ליטרת הבשר שלו, הכול פעל כשורה והתחלתי לזחול החוצה מאותה
קרחת יער פלאית, ואז אמרה סבתא נפקא: "אל תשכח לזרוק את
המטפחת".
ואני שואל: "איזה מטפחת?" אבל באמת יודע למה הכוונה, מה שאיני
יודע מה גורלה ומה שמפחיד הרבה יותר שלא זכרתי שהשתמשתי בה.
ואז כברק עובר במוחי סרטון קטנטן איך גמרתי באורגזמה קלילה,
כזו שמפריעים לה באמצע.
"גמרת בפנים." אומרת לי סבתא, "ידעתי שאי אפשר לסמוך עליך!"
"אל תדאגי," אני מאלתר, "מרפי היה עייף מידי בטח לא התערב",
אני מרגיש שזה לא עוזר היא רואה כבר תינוק בעגלה, "אני מבטיח
לך," אני ממשיך להסתבך, "שאם יצא מזה ילד, אני אגדל אותו
איתך." היא מחייכת סוף-סוף .
"אין יותר יער, אמרה בהחלטיות, "או שתמצא מקום מסודר, שאפשר
להתרחץ אחר כך, או שאין מפגשים."
זה דווקא התאים לי, אלא שהיה עוד מפגש על גג מגדל שלום. ואולי
עוד כמה שעברו בשלום.
ותאונה קטנה: הסבתא עבדה בחזיתו של הכונן, שולפת מידי פעם
מערכת ממסרים גדולה,  ששקלה אולי 10 ק"ג ואני כמו ג'נטלמן עוזר
לה מהצד האחורי יחד איתה הוצאתי מערכת כזו בעזרת האגודלים,
הכונן השתחרר בהפתעה, ונפל על ראשה הסבתאי, כשמחזיק המכסה
בצורת T ננעץ לה ישר ברקה, הייתי בטוח שהרגתי אותה. אולם לאחר
זמן מה חזרה לעבודה והרגיעה אותי. אולי הייתה זו אמונה תפלה,
אבל  הדבר גרם להתרחקות. כאשר הטכנולוגיה התרחקה, נשארו רבים
ללא עבודה, הסבתא עברה לבזק, שם הטכנולוגיה הייתה רלוונטית עוד
כמה שנים.
בחטף העבירה לי וידוי נוסף, היחידה שהאמנתי לה.
כי במצב אז לא ניתן היה להרוויח מהמצב. הייתה זו אהבה שאינה
תלויה בדבר.
הייתה לנו הזמנות לממש אהבה זו, נסענו יחד לעבוד בחיפה. ואז
שכרנו שני חדרים, ביליתי את הערב הראשון בחדרה, הייתה נותנת
קונטרות, איפה למדה את זה? לפני שנרדמנו עברתי לחדרי. לא יודע
להסביר למה, אבל היא נפגעה מאוד. עברנו גם את זה. היה משהו
מסודר משפחתי ביחסים אלה לא יכולתי לראות בכך הרפתקה. זהו
הסתיים בקול ענות חולשה.