בגטאות הלב של החיים, של החולים בדעתם,
של אלו המדחיקים בלחץ זניחת אלוהי אבותם,
הכל קודר, סביבותיהם אפורים,
אבנים מקיר זועקות, הן עדות, אותן עוד שומעים.
בלילות שם גוערים, עד עלות הבוקר, אז הם מחרישים,
מיתותיהם בדחק כומסות צחנת הבל פי הגוססים.
שם בגטאות, שוכחים את השירים,
כל התקוות בלאט פורחות, נעלמות מזיכרון המשוררים.
כי אכולות עיניהם, ולשונם לחיכם דבקה, כילדים מבוהלים.
ואם תפילה נשמעת, מבין האולמות,
זוהי קול דממה דקה, המבקשת עוד רגע להרפות.
אחר יגון ושכול הנבלעים בכל פינה,
יורדות טיפין טיפין דמעות אילמות,
צורבות דרכן עד לָרְצָפוֹת המוכתמות בדם שחור כמעה.
כך סובבים במעגלים,
ומעטים החלונות דרכם רואים
תכלת שמים מכוסת עשן,
ריח גפרית ובשר אדם שמתאדים.
עמם על עפר הארץ, אנחנו עודנו שוכבים.
נושמים עבר עכור המבכה את ההווה,
פוסעים בגטאות החיים של העולם הזה.
-----------
לכל אדם שלדי הווה-עבר המהווים גודר וחוצץ בינו לבין השאר,
כל אדם והגטו הפרטי שלו.
24/5/2015 |