[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נסטור שגיא
/
חזרה לשגרה

3:00
אליק גרד את עצמו מהמיטה לאחר שחברו לחדר, ג'מאל, העיר אותו
בצעקות רמות. כרגיל, השעון המעורר של אליק העיר את כל החדר
זולתו. החדר היה בעבר כיתת הדרכה בתוך צריף אסבסט רעוע נטול
חלונות ששמונה חיילים נאלצו להידחס אליו. רק 5 שנים היה בארץ,
אך שלט בשפה העברית ללא מצרים, דבר שעורר את קנאתם של חבריו
לתפקיד. הוא היה אמון על תרגום של חומר ברוסית. הייתה לו תדמית
של אדם מוכשר, אך עם ראש בעננים שלעתים האריך את ההפסקות שלו
יתר על המידה כדי לקרוא את "האחים קרמזוב" או "מלחמה ושלום"
בפעם המי-יודע-כמה. הוא היה חייל בודד שנדד אחת לכמה שבועות
מבית לבית. הוריו עלו לארץ והחליטו לחזור לליטא זמן קצר לפני
גיוסו, לא לפני שניסו לקחת אותו איתם. הוא לא היה ציוני גדול,
ולמען האמת גם לא יהודי על פי ההלכה, אבל המעברים הללו היו
מעבר לכוחותיו. כמובן, הוא השלה את עמו שהשירות הצבאי יפתח לו
צוהר להשתלבות בחברה ("הו התמימות", חשב לעצמו במבט לאחור).
הבנים בבסיס שנאו אותו, והיו להם כל הסיבות שבעולם: הוא היה
גוי שסרב להתגייר, אנטי ציוני מוצהר (מה שלא עמד בסתירה,
לדידו, לרצונו העז לשרת ב"צבא הציוני"), אבל מעל לכל, הוא גנב
להם את מרינה, עולה ותיקה ויפת תואר שהצליחה לגשר בין שני
העולמות.
הוא פשט את בגדיו, לבש את המדים בחיפזון, לקח לעצמו את האפוד
והנשק והחזיק אותם בשתי ידיו. את האפוד הוא הלביש על עצמו
ברישול רק בדרך לעמדת הש"ג, שם נעשו חילופי המשמרות.
3:05
-"אליק, כולם מחכים רק לך, מה קרה, חלמת חלומות מתוקים?" גיחכה
אסנת, הקצינה התורנית נמוכת הקומה שנדמה היה שהרובה המקוצר שלה
יותר ארוך ממנה. כל החיילים צחקו בצוותא.
-"היה לי...קשה להקיץ" גמגם אליק.
לאסנת כבר לא היו כוחות לענות. האוויר הירושלמי היה דליל
מתמיד, הטמפרטורה הייתה 3 מעלות ורוח פרצים נשבה. החזאים אמרו
שלפנות בוקר ירד שלג. את אליק זה לא ריגש כלל ועיקר. הוא כבר
ראה בחייו שלג מרשים בהרבה מהשלג הירושלמי העלוב. ההתרגשות של
החיילים שהיו עולים לגג של המבנה המרכזי של הבסיס באמצע הלילה
נראתה בעיניו מגוחכת...
חילופי משמרות.
"גוי מטונף", סינן לעברו איציק, שעלה לעמדת הש"ג. כרגיל, אליק
לא הגיב.
אליק החל את הליכתו האיטית לאורך תווי הפטרול.
"לא הייתי אמור לשמור עכשיו" חשב לעצמו.
אכן לא היה אמור לשמור, אלא שגל, מתרגמת ערבית מהמחלקה שלו
בחרה לזייף גימלים בשיטה הידועה של שתיית תה חם וריצה מהירה
למרפאה. כמובן שהמפקדת של המחלקה העבירה את השמירה של גל אליו,
כפי שקרה תמיד.
4:00
השלג החל לנחות עליו בעדינות. נדמה היה שבכל הבסיס הזה, בכל
הכאוס הזה, רק השלג אהב אותו באמת ובתמים. והוא עשה עמו חסד.
השלג נוחת עליך בעדינות. לא מרטיב אותך כמו הגשם. לא מכה אותך
באלימות כמו הברד.
הוא נזכר איך מרינה הבוגדנית בחרה להתייהד (כך הוא ניסח זאת)
ונזכר איך פעם אחת טיילו ביחד לאורך אותו מסלול פטרול. איך
הצביע לכיוון כיפת הזהב של הכנסייה הרוסית הפרבוסלאבית שנראתה
באופק ושאל אותה אם היא הייתה מוכנה לוותר על היופי הזה.
בעיניו, זה היה העצם היפה היחיד שנראה באופק. "הרי הדת היהודית
היא דת מכוערת", אמר לה ברוסית מהוקצעת.
בסוף הם נפרדו בהחלטה משותפת. לא שהוא לא הצטער, אבל הוא הבין
שאין להם הרבה במשותף. לבו במזרח אירופה, אך גופו נטוע בלבנט
שכל כך היה זר לו. והכל באשמתו.
-"אין לי בעיה, תהיי ישראלית" הוא אמר לה פעם. "אבל בואי תגידי
לי מה יש לישראליות להציע לך מבחינה תרבותית?"
השאלה הזו נשמעה לה כל כך תלושה מהמציאות שהיא מיד פרצה בצחוק.
מה לה ולתרבות.
הפרידה לא שיפרה את מעמדו החברתי בבסיס. אדרבא, היא רק הגבירה
את השמחה לאידו.
הניתוק שלו מהישראליות נעשה מוחלט כאשר היה באבט"ש בנגב. אמו
התקשרה אליו מליטא וסיפרה לו שאביו עבר התקף לב והוא מאושפז
כעת בטיפול נמרץ. רגע לפני שאיבד את עשתונותיו כליל,  התקשר
למפקדת שלו וביקש ממנה שתדאג לשחררו מהאבט"ש. היא אמרה שהיא
תטפל בזה אבל חזרה אליו רק אחרי שלוש שעות וכל זאת רק כדי
להגיד לו שזה בעייתי ושהיא לא מצאה מישהו שיחליף אותו.
השבועיים הללו חלפו ואביו היה עדיין מאושפז בבית החולים. אמו
התחננה אליו כל יום בטלפון שיחזור לליטא לבקר את אבא. אבל לך
תסביר לה שבצה"ל אסור לך לצאת מהארץ יותר מפעם אחת במהלך
השירות, פעם אחת שאותה כבר ניצל לחופשת מולדת מספר חודשים לפני
כן.
כשהוא חזר לבסיס קצינת הת"ש גלגלה את עיניה השמימה והפנתה את
מבטה כלפי מטה כשארשת של ייאוש חסר סבלנות נסוכה על פניה,
לאמור: "מי יגאל אותי מהקרציה הזו".
-"אין דרך לאשר לי לצאת מהארץ עוד פעם? זה עניין רפואי דחוף".
-"לא, אלה הנהלים של הצבא. הרי אבא שלך יצא מסכנת חיים, אתה
בעצמך אמרת את זה".
-"אבל לא פגשתי אותו מאז שהוא קיבל התקף לב, וזה היה התקף לב
רציני, הוא היה קרוב למוות".
-"אבל יש לך אמא ואחות שיהיו איתו. אני לא מבינה מה לא ברור,
אלה הנהלים. יצאת מהארץ פעם אחת. אתה סתם רוצה לצאת מהארץ כדי
לברוח מהצבא ולא לחזור?"

הוא המשיך לטייל לאורך המסלול. המסלול הזה שכבר היה כל כך מוכר
לו. מחשבות אפפו אותו. לפעמים היה מעסיק את עצמו בכל מני
סוגיות מתמטיות. לפעמים היה משחק נגד עצמו שחמט בעיני רוחו.
הכל כדי להעביר את הזמן. הוא שמר כל כך הרבה שכבר לא היה לו על
מה לחשוב.

5:00
העייפות התגברה עליו פתאום.
העייפות הזו נבזית היא. כמו כאב שמתפשט בכל הגוף. אתה מנסה
להתעלם ממנה, אך היא אינה מרפה ממך. מה הפלא שאחת משיטות
העינוי הנפוצות היא מניעת שינה? "ואולי בעצם" חשב אליק "כל
השמירות האלה הן מסכת עינויים?". "לא, לא יכול להיות. כי
לעינויים יש איזושהי תכלית. אבל איזו תועלת יש בכל השמירות
האלה?!"
וכשאתה עייף, אתה יכול להירדם בכל מצב, אפילו בעמידה.
פתאום הוא החליט לתפוס תנומה על ביתן הש"ג.
מה כבר יקרה?
-"אני מאשרת לך לנסוע לליטא"
"אני מאחלת רפואה שלמה לאבא, תמסור לו!"
אמרה קצינת הת"ש.
-"תודה!" השיב אליק.
-"אני כבר מחכה לראות אותך חוזר אלינו ומספר לי מה שלומו. אני
אתקשר אליך כשתגיע לוילנה"
-"אין בעיה"

-"שמע, חשבתי על זה הרבה" אמרה מרינה.
-"מה?"
-"אין על התרבות שלנו. זו הזהות שלי אחרי הכל. אני זוכרת שאמא
שלי הכריחה אותי לקרוא ספרים של טולסטוי ודוסטוייבסקי. בהתחלה
נרתעתי. אתה יודע, הרוסית שלי לא טובה כמו שלך. אבל קראתי וממש
נהניתי. זו הזהות שלנו!"

-"אליק, אני כל כך שמח לראות אותך"
הוא מתחבק עם אבא בבית החולים. הוא נראה קצת חלש. אבל מחלים.
-"איזה מזל שפיניתי את עצמי בזמן לבית החולים, אחרת לא הייתי
כאן עכשיו..."
-"כן..." אמר אליק. "באמת מזל..."

-"שמע, חשבתי על זה הרבה. אתה אדם נבון, יש לך המון פוטנציאל,
והשליטה שלך ברוסית היא לאין שיעור יותר טובה מזו של כל חייל
אחר שאני מכירה" אמרה עדי המפקדת. "אני אמנם לא מבינה בזה דבר
וחצי דבר, אבל איגור רכז הרוסית סיפר לי על הזיקה עמוקה שלך
לשפה הרוסית ולמקצוע התרגום. אני חושבת שאין מתאים ממך לצאת
לקצונה".
-"תודה" אמר אליק בנימוס מבויש.
והוא יוצא לקצונה. והוא מפקד על המחלקה שלו...
כמה טוב להיות פתאום בעמדה של סמכות, של אחריות...

5:30
-"אלכס...אלכס...אלכס...אלכס קום!"
הקצין התורן העיר אותו בסטירות לחי עדינות אך עקביות.
-"אליק, קוראים לי אליק", תיקן אותו אליק.
-"אלכס, אתה לא משאיר לי ברירה, נרדמת בשמירה. אני מגיש נגדך
תלונה על הפקרת שמירה".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מספרים על אדם
שבנו חזר
בתשובה, האיש
משום מה לקח את
זה קשה ומירר
בבכי, עברו
הימים והשנים
ואז גם ביתו
חזרה בתשובה, מה
מרה הייתה
הבשורה עבורו,
רעיתו אמרה לו:
"אולי נחליף להם
את המזוזה...
משהו קורה שם"


חוש הומור חרדי
מאת עדי רן,
הובא לשידור דרך
הסלוגן ע"י
אלמוני שהוא לא
עדי רן ומעדיף
לא להזדהות כי
הוא ממש לא
חשוב.


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/3/17 8:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נסטור שגיא

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה