מטוס. טס משום מקום לשום מקום. ואנחנו יושבים במחלקת תיירים.
שולחנות שולחנות עוברים לאורך תא הנוסעים הרחב. ואנחנו יושבים
סביבם, אנשים זרים ואני. מדברים על משהו. וכמו בכל מפגש עם
אנשים אקראיים מוחלפים אלה באלה שקרים ביוגרפיים ברמות שונות
של בוטות.
אני נוסע בודד והנה אני יושב מול חבורה של בחורים בגילי. זה
אשר מולי נראה כמו סטודנט גנרי להנדסת חשמל. מעין קריקטורה של
סטודנט להנדסת חשמל. שחום, גבוה, שיער שחור קצוץ. מפרצים
מתונים בצידי המצח. לובש חולצה קצרה. שוקד על איזה מעגל אנלוגי
כלשהו, או מעגל ספרתי כלשהו, העיניים שלי מנסות להתמקד במחברתו
אבל הראש אינו מצליח לפענח. לידו מקבץ של אנשים-לוויינים,
יושבים ומטים את ראשיהם לכיוון המחברת שלו.
-אתה...לומד הנדסת חשמל?
-כן. (מהנהן קלות)
-בטכניון?
-כן. (מהנהן קלות)
-אני לומד אותו מקצוע באוניברסיטת תל אביב.
-אה.
מבטו חוזר אל מחברתו ומבטיהם של לווייניו אינו מש ממחברתו.
עוברות דקות ארוכות של בהייה בנמלים העמלניות שעמלות על
איזושהי מַטֵריה עלומה שכנראה העסיקה אותי באיזשהו שלב בתואר.
-תגיד, לאן אנחנו טסים?
-לשומקום.
-מה פירוש?
-לשומקום, שום יעד. מה השאלה בעצם?
-טסים במעגלים?
-כן.
-למה?
-כי זה מה שהוחלט.
חוזר לענייניו.
אני נאלץ לחזור לענייני בעצמי, כשאני תוהה מה התכלית של אותה
דבוקה קוואזי-אנושית שיושבת מולי. מה הטעם בכל הלימודים הללו
אם איננו יודעים לאן פנינו מועדות.
טומן את ראשי בין ידי המשולבות, כפי שעשיתי הרבה בשנים
האחרונות, ונרדם. והנה אני חוזר מבית של תלמידת תיכון שהעברתי
לה שיעור פרטי באיזשהו מקצוע. פוסע לבדי אל הלונה פארק הנשקף
תמיד מבניין תוכנה, עם הגלגל הענק המעוטר באורות צבעוניים
הקורא לי תיגר ערב-ערב.
ספריית המדעים המדויקים הייתה נסגרת תמיד בשעה שמונה בדיוק -
ואבוי לנו אם נצא אחרי השעה הזו. "הספריה נסגרת, תתחילו בבקשה
להסתדר" היה קורא לנו אב הבית קצת לפני השעה היעודה. ואני תמיד
חשבתי לעצמי כמה הדרישה הזו נוסחה בצורה מדויקת: אנחנו, אני,
צריכים להסתדר. לא להתארגן, לא לארוז את החפצים. להסתדר.
בספריה הזו תמיד הייתי רואה אותם פרצופים: את ההיא מהנדסת
חומרים, שתמיד ניסתה לגייס את כל תעצומות הנפש שלה כדי להתרכז
באיזשהו חומר לימודי; ניסיון שלא היה עולה לה יפה, דבר שגרם לה
מורת רוח וכעס אקראי על כל מי שנמצא סביבה. לעיתים היא הייתה
משליכה את התסכול הזה על מלחמות המזגן שהתנהלו בחדר השקט
בספריה. ובפעם אחרת היא נזפה בבחור שישב לידה על כך שהוא מקליד
בקול רם יתר על המידה. הפעם היחידה שבה מצאתי אותה במצב רוח
שפיר הייתה כשחיכינו בתור בקפיטריה והיא הזמינה לעצמה עוגייה.
חיבבתי אותה: היה משהו אנושי ומרענן ברוח המרמור והטרוניה שלה.
היא הייתה רוטנת בצורה לא טריוויאלית על דברים לא טריוויאליים.
והיה הבחור הזה מהנדסת מכונות שלמד ביחד איתי כימיה בסיסית
להנדסה ותמיד היה מתעטש ומשתעל ומהמהם ונאנח וחושב בקול רם.
והיה בחור גבוה וחולמני, כנראה מהנדסת חשמל, שלא הרגיש טוב
בעור של עצמו, והיה נע ונד ברחבי הספריה ללא יעד ברור ופעם אחת
ביקש מחדד מכל מי שנקרה רק כדי להוכיח לעצמו ולזולתו שהוא אכן
קיים.
ובכן, לאחר סגירת הספריה, אותה קבוצה של אנשים הייתה נודדת
לבניין תוכנה ושם המשכתי את הלמידה הסהרורית קמעא שלי. כזו
שהייתי גאה בה במידת מה.  
הגעתי ללונה פארק לבד. שעת ערב חורפי מאוחרת. אני נודד במתחם
המזון שלו ואני הלקוח היחיד. הכל זול בצורה מחשידה. שלושה
כעכים בשלושה שקלים.
אני מתעורר במטוס, עם השולחן, ועם הקריקטורה האנושית שמולי.
אישה קשישה נאחזת ברגל הכיסא שלי, אחוזת חרדה. אני חש אמפתיה
כלפיה אבל אינני יודע מה לעשות. היא מזכירה לי את סבתי שעשיתי
הכל כדי למצוא לה שותפות לרמי-קוב דוברות הונגרית וכשסוף סוף
מצאתי לה מישהי היא התעקשה לשחק את המשחק עם קלפים ולא עם
קוביות.  
-ששש...
תמיד כשמישהו העיר למישהו אחר על משהו, זה היה על כך שהוא מדבר
בקול רם. תהיתי מדוע כל כך צר מנעד ההערות שאני שומע בספריה או
בבניין תוכנה.
-אתה לא רואה שהיא בהתקף חרדה?
-ששש...
והמטוס ממשיך לטוס משום מקום לשום מקום עד עצם היום הזה.