הכול איבד את הצורה שלו, אני יודע
זה כואב? קצת
אבל מה אפשר לעשות שלדברים כבר אין משמעות
ואני מכרסם עוגיות כמו עוגיפלצת, וזה כל מה שיש לי בחיים
הירחים בוערים אולי, אבל רחוק מכאן,
גם החיים מנגנים זמירות נוגות רק לאוהבים
אני מוטל במיטה בלי נשימה, בלי נשמה
אין מי שיעזור, כולם קקי, דואגים לתחת שלהם,
תמיד זה היה ככה
הפסיכיאטר עשה טובה בכלל שהוא מדבר איתי
שעה נסיעה הלוך וחזור באוטובוסים עמוסים בשביל הוד מעלתו,
וקשה לו להוציא יותר ממילה וחצי מהפה
"אני מרגיש ככה," אני אומר, "זה קשה,"
הוא מסתכל בי רגע...
"אהההה..." הוא פולט כאילו מה לו לזה,
ומתעלם לחלוטין, מסתכל במחשב במקום אליי,
מדבר למתלמדת במקום אליי.
