באתי אליך ביום שישי, בן-זונה, ואתה לא פתחת לי את הדלת. ידעתי
שאתה שם בגלל המוזיקה, ואם זה לא הספיק אפילו משכת בידית לבדוק
שהדלת נעולה. אני הייתי עסוקה בך כל-כך הרבה זמן, ואז היה לי
מה לעשות, וכשחזרתי החלטת להעלים אותי. תחושה כאב כזאת צורבת
לא חוויתי מימיי. תחושת בגידה כזאת מאדם שאני אוהבת ואהב אותי.
אז הלכתי משם, ואתה יודע מה? על הזין שלך מה שיקרה לך. אני
באתי לראות מה שלומך, ולעזור אם צריך, ושנינו יודעים שאתה ממש
זקוק לעזרה. אתה חסר אונים כמו תינוק הרי. ולי, יש לי את כל
הכלים לעזור לך, הרי ב-מה אני הייתי עסוקה כשלא הייתי לידך?
הייתי עסוקה ב-להתחזק. לא רק למעני, למרות שבעיקר, אלא גם למען
כל אלה שאני אוהבת, כדי שאני אוכל להיות להם לעזר, ואוכל להיות
חזקה מספיק בשבילם כשהם צריכים אותי. אז באתי, חזקה כמו טנק
מרכבה, רציתי לתת לך הכול, רציתי לתת לך אהבה ולבדוק מה קרה,
ולסדר ולדאוג שאתה תעמוד על הרגליים, ולא רק זה, אלא גם שתשמח,
ותתקדם, ותשפיע לטובה על העולם והסובבים כמו ש-רק אתה יודע.
אבל עכשיו אתה לא יכול לדאוג אפילו לעצמך. ובאתי, אני החזקה,
ודפקתי בדלת, והתחננתי שתפתח לי, לא כי רציתי ממך, אלא כי
רציתי לתת לך, כי מגיע לך שאתן לך, ואתה לא פתחת, אתה לא פתחת,
מטומטם! ואני בכיתי, למה אני צריכה לבכות בגללך, מצדי שתירקב
כמו גוויה בדירה הקטנה המצחינה שלך. תדפוק את הראש בקירות. אם
אתה לא רוצה שאני אעזור לך, זו בהחלט הבעיה, הגדולה, שלך. אחרי
זה אתה תבכה כמו תינוק למה נתת לי ללכת, אבל אני כבר לא אהיה
פה, ואפילו לא אדע, כי אני אעשה את שלי רחוק ממך, ואעשה את זה
טוב. אני אחיה טוב מאוד בלעדיך, ואני אהיה אישה שמחה, כשאתה
תמשיך כמו מפגר לדפוק את הראש במקשי המחשב...