ההורים כבר לא כאן,
אז היא מצטלמת בתמונה
בשחור  - אפור - לבן.
היא לוקחת תמונה של חיוך שקפא,
עם הלב שלה,
זה לא קל לה אבל זה עדיף על לישון ברחוב,
זו תקופה שקשה לה,
אבל היא תצליח,
גם ספסל או פינה או בית קפה שנשאר מבטיח לה
עוד יום.

כשחורף, היא מצטננת,
כשקיץ היא שומעת את כל הארץ מתלוננת,
כשסתיו היא הולכת יחפה בשדה,
מקווה שהאיכר לא יבוא וייקח לה גם את זה,
כשאביב והכל פורח וקצת קר,
היא מוצאת איזה גבר, אולי מבוגר,
הוא נותן לה לישון אצלו והיא בתמורה,
מכינה לו קפה ומנקה את הדירה
ונוגעת נגיעות והוא נוגע בה,
זה לא כיף אבל זה עדיף
על לישון ברחוב.

כי ההורים כבר מזמן,
איבדו צלם אנוש,
הקשר ניתק והיא לא מתחרטת,
לפעמים מקווה שהייתה מישהי אחרת,
אחת שכזאת,
שלא יחסר לה דבר,
גם בחורף כשקר,
מכוסה באהבה ולא אחת כזאת של רגע,
החיים מתבזבזים על לשרוד,
במקום על לחיות וזה פוגע, בצלעות.

כשחורף, היא מצטננת,
כשקיץ היא שומעת את כל הארץ מתלוננת,
כשסתיו היא הולכת יחפה בשדה,
מקווה שהאיכר לא יבוא וייקח לה גם את זה,
כשאביב והכל פורח וקצת קר,
היא מוצאת איזה גבר, אולי מבוגר,
הוא נותן לה לישון אצלו והיא בתמורה,
מכינה לו קפה ומנקה את הדירה
ונוגעת נגיעות והוא נוגע בה,
זה לא כיף אבל זה עדיף
על לישון ברחוב.

לחלום על סנטה פה,
ולצבוע בקשת,
צבעים על הקפה שבדמיון שלה,
אולי במציאות אחרת,
היא הייתה מאושרת,
עכשיו.