כשהיא רחצה את ידיה בכיור, הרגשתי את כל החטאים הרבים נשטפים
במים וסבון, אבל עמוק בעיניה הם עוד היו נוכחים. היא פרשה לחדר
הנוחיות עם עיתון, שבועון, ג'ורנל, ובינתיים כל החיילים שלה
התכוננו למלחמה. יש בלונים באוויר שמפציצים את בתי התושבים,
ועפיפונים שמתרסקים בפצצות לתוך רחובות הומים. בתוך כל המהפכה
באמצעי התקשורת, שדיווח על אסון גדול ממדים, היא הרימה מדי פעם
את ראשה מהג'ורנל, הקשיבה לכמה קולות ברדיו, ושקעה שוב לתוך
מילים על מערכות יחסים וחיטוב הגוף. לא היה אכפת לה אם האנשים
שלה נהרגים או הורגים, וכל המולת הארץ הייתה עוד יום רגיל
בשגרת חייה הלא שגרתיים. ילדים דרכו על מדוזות יחפים באמצע
רחוב ירושלמי, ונשטפו בשתן מעוברים ושבים, בניינים קרסו כמו
מגדלי קלפים, והעננים היו גבוהים, אבל המטירו גשמים. הפרחים
שפרחו בשדות לקראת האביב קמלו, נחנקים בצמא עשן שחור, ואנשים
עם מסיכות גז התהלכו ברחובות ממקומות מוזרים למקומות מוזרים
כדי לעשות מטלות מוזרות. אני ישבתי על הרצפה שלי בחדר, על
המרבד, ושיחקתי סוליטר עם עצמי. הצלחתי לנצח בארבעת הבתים ולא
היה מאושר ממני בכל המחוז, כשהגיעו הקולות מהרחוב של אנשים
שהתגודדו וקראו לערוף את ראשי. "זה לא הזמן!" קראתי אליהם,
"אתם לא מוכנים רוחנית!" אבל הם כבר באו עם קלשונים להעמיס
אותי חי למשאית, ולקבור אותי באיזה שדה שכוח אל, ליד עץ אלון
סדוק כולו שהתולעים אוכלים אותו. "תדברו איתי אחרי המלחמה!"
קראתי אליהם, וסידרתי שוב את הקלפים לקראת משחק הסוליטר הבא,
והיא ישבה בבית שלה עם עיתון לאישה, וצחקה כאילו שמעה הלצה
טובה. עיתונאים מתאבדים מ-כל רחבי העולם באו לצחוק לאיד על מה
שקורה כאן במדינה, ולהקות שחפים בגודל של מכוניות צרחו בשמיים
והתקיפו חתולים שלא הבינו למה הם נחנקים, ותקעו את הפנים
הקטנות שלהם בניילונים שהיו זרוקים בתוך פחים. איש אחד הגיע עם
מריצה וכף גדולה ממתכת והחל לפנות את הריסות הבתים, וילדה
בשמלה אדומה וסנדלים הייתה בדרך לביתה ולא הבינה שאולי ביתה
כבר לא נמצא. הסירנות עלו וירדו בשריקה רועמת מעל גגות ההרים,
ושמש אביבית זרחה כאילו מה לה ולנוכחותה בתוך הערפל שיצרה
המציאות, ולא לכבודה.