"זה יפה מה שאתה אומר," הוא הסתכל בי בעיניים נוצצות של זאב,
כאילו הוא עומד לתת בי ביס, "אבל האמת שאני לא חושב שהמשטרה
תחשוב שזה יפה..." הוא אמר וצחק. "ממתי אכפת לך מה המשטרה
חושבת?" שאלתי. ידעתי שזה עוד חלק מהמשחק שלו לבדוק אותי. "אתה
צודק, אתה צודק..." הוא אמר, "אתה בכלל יודע לעשות קובה?" הוא
שאל פתאום. "כל כורדי יודע," אמרתי, "זה בגנים," הוא הסתכל
עליי ככה וצחק מן צחוק חלול כזה, כאילו הוא גם משועשע וגם
מופתע. "בסדר, אדון בלטה," הוא אמר, "תעשה את שלך," תקעתי
סיגריה לפה והסתובבתי ועליתי במדרגות, תוך כדי הצתי את הסיגריה
ושאפתי. שמעתי אותו חוזר לדירתו, ואני נכנסתי לדירה שלי
והסתכלתי סביב כאילו הגעתי למקום עוין ולא מוכר. "כן, בטח שאני
יודע להכין קובה," אמרתי בשקט, והורדתי מתכון קובה כורדי אסלי
מהאינטרנט, והדפסתי אותו. בדקתי את המצרכים, והלכתי למכולת
לקנות מה שחסר. אחרי חצי שעה כבר הייתי עסוק כולי בתוך הקובה,
ותוך שעתיים הוא היה מוכן, חם, ואני מקווה שטעים. הסתכלתי על
הקובה והקובה הסתכל עליי. לקחתי קובה אחד ואכלתי לטעום, לא רע
בכלל. אכלתי עוד כדור, וחשבתי שזה אפילו טעים. לקחתי את הקובה
והלכתי אתו ברחוב לבניין השכן לשכנה שגרה בקומת הקרקע. דפקתי
בדלת, "היי, גברת," היא פתחה, "הבאתי לך קובה," אמרתי. היא
הסתכלה על הסיר ועליי. "אתה רציני?" "בטח," עניתי. "תפתח," היא
אמרה. פתחתי את הסיר והיא הסתכלה פנימה, שלחה אצבעות ושלתה
כדור אחד אל פיה. היא לעסה ובלעה והביטה בי בעיניים נוצצות,
"טעים," היא אמרה כאילו לא ציפתה שכך יהיה, "מה אתה רוצה
בתמורה?" "את הדובי הגדול," אמרתי. היא הסתכלה עליי נדהמת, "את
הבובה הזו?!" "כן," אמרתי, "הדובי הגדול השחור-לבן," אמרתי
למקרה שיש לה אחרים. "זה זיכרון מיום מאוד טוב שהיה לי..."
אמרה הזקנה הזאת בהססנות, "אולי תרצה כסף, או גראס," "לא,"
אמרתי, "את הדובי," "גבר בן 20 רוצה דובי," היא אמרה כאילו יש
עוד חדש תחת השמש, "אני אתן לך את הדובי המזוין הזה," היא אמרה
בכעס קל, ופנתה פנימה לדירתה, ואז חזרה עם הדובי, לקחתי אותו.
"תן את הקובה!" היא אמרה בכעס, לקחה את הסיר מידי, נכנסה פנימה
וסגרה את הדלת. חזרתי את כל הרחוב עם הדובי הענק בידיי, ודפקתי
בדלת של נועה. אימא שלה פתחה לי. "מה?" היא שאלה. "יש לי מתנה
לנועה," אמרתי, והנעתי עם הדובי. היא חייכה חיוך גדול, "אתה...
מקסים אחד שכמוך!" היא אמרה במתיקות ובהפתעה, וקראה לתוך הבית,
"נועה! נועה, בואי מותק, יש לך הפתעה," נשמעו קולות של רגליים
קטנות, וילדה קטנה כבת שלוש שהגיעה לדלת ללא רצון וציפיות, אבל
עיניה אורו כשראתה את הדובי, "זה בשבילי?" "כן, מותק," אמרתי,
ונתתי לה אותו. "תודה רבה!" והיא לקחה אותו בשמחה גדולה לחדרה.
"טוב, ביי," אמרתי לאימא של נועה, והתכוננתי ללכת, "רגע!" היא
קראה, ואז אמרה בשקט, "תודה," "כן," אמרתי והלכתי בחזרה לדירה
שלי. פגשתי את הזאב ההוא עם העיניים על המדרגות. "הכול הלך
בסדר, דון קישוט?" הוא שאל בלגלוג האופייני לו. "הילדה קיבלה
את הבובה, אז אני משער ש-כן." אמרתי, "היא מאוד רצתה את הדובי
הזה," אמר האיש והביט בי במבט ארוך, "אבל אתה יודע שהזקנה
המטורפת גנבה אותו מחנות מאוד..." והוא התכונן למילה מסובכת
במיוחד, "אקסקלוסיבית," ידעתי ל-מה הוא מתכוון, הדובי הענק הזה
כולו היה עשוי עבודת יד. "העיקר שהילדה שמחה," אמרתי, "אתה
צודק, דון קישוט," הוא אמר, ואני עליתי לדירתי, והסתגרתי
במרפסת עם האופיום שלי. המוזיקה שלי. הפחדים שלי. הטירוף
והפרנויות שלי. הכול בשביל לא למות. |