כשטורי האדם
נפלו במפולת גלים אדירה
נשא הוא את אחרון צלקותיו
בדממה.
כשהארץ רעדה לכל צעדם
והשמיים השחירו מקול הדם
נשא הוא את כאביו
בדומיה.
והכאב הזה
והשקט הזה
צרח יותר מכל זעקה
זעק יותר מכל צרחה
ושרף יותר מכל שריפה
אלוהים
לו תחמול על גוזל בלי כנפיים
ששכח איך לעוף
לו תביט מכס שמיים
תלמדו שוב לרוץ
לו יכלו גלי הים
לסחוף את כאביו
לו יכל ללקט חול שמים
את אחרית צללי חייו
וכשטורי חיילים במסע בלי קץ
הלכו בלילה בשתיקה
לתוך כרית דמעות אבודות
נבלעו בשעטה
וכשהדם על המדים
עוד לא ייבש
נדמו הצלילים
רתחו הרוגים
וביקשו את חייו.
אלוהים לו תנצור רבבות הדמים,
לו תנצור,
לו תזכור... |
